Lacrimas Profundere – Fall, I Will Follow

מוזיקה יכולה לגעת בלב בלא מעט דרכים. אין ספק שהמטאל נכתב בראש ובראשונה לנשמה, לנפש, לאותו לב שחבוי עמוק בכל אחד ואחד מאתנו. היא יכולה לגעת בצורה ברוטלית וישירה הודות לסגנונות היותר מוחצים, של הדת' וכל הנובע ממנו. להזרים אנרגיה לכל חלקיק בגוף באופן העמוק ביותר בעזרת הבלאק. להצית ובאותה הנשימה להקפיא את זרימת הדם אשר תגרור השבתת הלב עם דום איטי ומשובח. אבל הסגנון הנוגע ביותר הוא דווקא זה נטול ההגדרה, ללא השתייכות לפלג זה או אחר. נטול זהות, אבוד, בודד, אך החשוב מכל – נוגע, מלטף את החלק הקשה ביותר שעוטף את הלב, את היגון, העצב, הכאב, האבדון.

המלנכוליה הזאת, של הקול התמים והכל כך צורם, זה שהדמעות חונקות אותו גם באין רואה. הצלילים האיטיים והמהירים, המבולבלים משהו, מיתרי הגיטרה העדינים כאילו היו אלה מיתרי הלב אשר נמתחים כחבל דק, מתנודדים בין קרע לבין הבעת צליל דק, קול. קול של כאב, של עצב פרטי, אחד לאחד, אדם עם עצמו, כך שאפילו הטבע, מושא הבריאה המפואר, אין לו מקום. עצבות כה עמוקה שתמצא את דרכה החוצה מעומקי הלב גם אם טמונה היא עמוק בתוך שכבות הבשר, הגוף הגשמי. גם אם מוסתרת מעבר לעשרות מסכות אושר ושמחה, מדומה או אמיתית. מלנכוליה כזאת, שנדמה שהינה תולדה של המוזיקה עצמה, והיא זאת אשר התוותה לה את אופייה ואת שמה.

זהו העצב של האחד, אולם זהו גם עצבות געגועים, לאו דווקא לאדם זה או אחר, אולי כלל אין לישות כלשהי. כי אם געגועים לתמימות אבל לא של הכאב וההתבודדות, אלא לזאת שתצמיח את האושר, התמים, האמיתי, החם, את הטוב, זה שטמון בכל אדם בהיותו אדם עמוק מתחת לפני השטח, ואף מעבר לכך. זאת שתצמיח את האהבה, בין אדם לעצמו, בין אדם לאדם, אולי אהבה תמימה של זוג שנפרד, אולי זאת שתחזיר את הזיקה לטבע שאבדה במרוצת השנים. זוהי אהבת העצב, החסר, הריק, האין סופי. קולו של האדם הבודד והקטן אל מול הנצח האימתני. קול עמוק, מהלב, שם הוא נובע, ושם הוא גם שוקע, דועך לאיטו. כל הכאב אשר יוצא רק על מנת לחזור לאותה הנקודה בדיוק, הכל מתחיל ונגמר בלב, זהו תמציתו של הכל, ושל הריק.

ושוב הלב הזה. עטוף בשכבות בשר, ברקמות עור אשר לא מקלות על הכאב ולא מאפשרות דרכו החוצה. עטוף במוזיקה מלנכולית בכל משמעותה, בקול ייאוש עמוק וחסר אונים, בגיטרה עדינה שכשם שהאדם פורט עליה מחזירה לו מידה כנגד מידה ופורטת היא על מיתריי ליבו. וכל הצלילים הללו עטופים במין עטיפה נושנה שכזאת, חדשה ככל שתהיה, תראה כאילו הוזנחה במרתף זה שנים רבות. בקבוק זכוכית עם אלכוהול וקופסת כדורים פזורים, הכל כדי לשכוח, להדחיק את הכאב, שרק יחזור ויכה בשנית, חזק יותר, צורם יותר, וישאיר אחריו כתם גדול יותר.

אדם אשר יעזור אומץ ויפתח את העטיפה יספוג ים של עצב, תמימות, טוהר. החל מהפתיחה המעט מהירה, דרך מקצבים עמוקים ואיטיים, אגרסיביים מעת לעת, כמו גם הווקאלס שמגיעים לשיא במרכזו עם שימוש מזערי בגראולים, אין מנוס מכך, זהו קול הכאב. אין זה מטאל מהסוג הקיצוני, הקודר, החד והחודרני. בקושי רב ניתן לסווג זאת לסגנון הרוק הגות'י. אך כלל אין צורך במקצבי הבלאק והדת' האגרסיביים בשביל להביע את כמות הכאב שנשפכת כאן. זהו אלבום בסגנון הדום-גות'י שמופק באיכות גבוהה ואיכותית. וכשהרצועה האחרונה מסתיימת עם לגימה קלה מבקבוק השכחה, שאיפת עשן הסיגר לתוך הריאות, וכמה צלילי תקווה אחרונים, זהו המקום בו למילים כבר אין מקום או משמעות, ורק צליל המיתר המלטף עוד מהדהד בראש..