הדיסק הראשון של Lacuna Coil נחת על אוזני לפני 14 שנים, זה היה EP קצרצר שגם אז ובמיוחד היום בדיעבד הרגיש מאוד גולמי ובוסרי. אבל למרות שהם נשמעו שם כמו להקת תיכון שהוכנסה לאולפן משהו שם תפס אותי וגרם לי להקשיב לא מעט פעמים והציפיה לשמוע מה החבר'ה הצעירים האלה יוציאו בהמשך השאירה אותי מעוניין וקשוב. היום כשאני שומע את Dark Adrenaline, אלבום האולפן השישי של ההרכב האיטלקי המוצלח הזה אני לא שומע כמעט כל זכר לאותו EP מבושל חלקית מ1998. Lacuna Coil עברו ב14 השנים האלה אבולוציה אמיתית במוזיקה וביכולות שלהם. מאלבום לאלבום הם נשמעים יותר טוב, מלוטשים יותר, מהוקצעים יותר ומגובשים יותר, המוזיקה שלהם מקבלת את האופי הייחודי שמאפיין להקות טובות שאפשר לזהות גם בשיר חדש ששומעים פעם ראשונה ועוד לפני שהזמר או הזמרת פותחים את הפה.

Dark Adrenaline ממשיך קו שהתחיל ב2006 באלבום Karmacode, אל כיוון קודר יותר מהחומרים המוקדמים יותר של הלהקה, בין שלושת האלבומים מאז ובלי קשר לשם האלבום אין כל ספק ש Dark Adrenaline הוא הקודר והאפל ברצף. הסאונד המחוספס עם הגיטרות שנמשכו מטה מטה בצירוף המקצבים והמלודיות של הדיסק יוצרים את האווירה של האלבום בהתאם מעולה לנושאי השירים והאלבום כולו. יחד עם זאת הקסם ביצירה של Lacuna Coil היא היכולת שלהם לגרום גם לשירים "כבדים", עד כמה ש Lacuna Coilיכולים להיות כבדים, כזכור לא מדובר בלהקת Death או Thrash, להשמע עדיין קליטים ובעלי פן קליל שיינעם גם לבעלי האוזניים היותר רגישות שלא מחפשים מטאל כוחני מדי. Lacuna Coil אף פעם לא חרטה על דיגלה או קיעקעה על גופה את המילה 'מטאל' ונשבעה אמונים לכל רזי הסגנון תוך התחייבות לא לסטות מ"דרך הישר", ייתכן מאוד שהדבר הרחיק ממנה הרבה אנשים שלא אוהבים לשתות את המטאל שלהם עם קצת פופ-רוק בצד, עבור אלה מאיתנו שלא בוחלים בקצת טעמים זרים בדיאטה המוזיקאלית שלנו זה דווקא אחד הדברים העיקריים שעושים את Lacuna Coil למה שהם וכמובן שהדבר נעשה לרוב בלי להשמע ליידי גאגא עם דיסטורשן חלילה וזו המומחיות שלהם.

Trip the Darkness שפותח את האלבום מכניס אותנו מיד למוד של האלבום, השירה של כריטינה משתפרת מפעם לפעם ובשיר הזה היא מפיקה צלילים שלא שמענו הרבה פעמים ממנה. למרות שציינתי שמדובר באלבום קודר, כמיטב המסורת של Lacuna Coil, האלבום כולל ברובו שירים קצרים והמון פזמונים קליטים, קטעים וריפים קיצביים ואני יכול לתת דוגמאות כמו Kill the Light ו-The Army Inside, Fire ועוד ועוד… וגם בשירים שמתחילים על קצב יותר איטי ומלודיות מלנכוליות לעיתים יש שינוי מקצב ופתאום השיר מקבל תפנית. קחו לדוגמא את Give Me Something More שפותח בטון איטי, באס דומיננטי ופתאום השיר הופך את פניו לשיר כמעט פופי כזה, חובבי מטאל עלולים לעקם את האף אבל כמו שאמרתי Lacuna Coil אף פעם לא היו להקה שגרתית שהתחייבה בכל רמח איבריה לרוק הכבד לפי הספר.

חלוקת התפקידים בין כריסטינה לאנדראה (למי שמעולם לא שמע את הלהקה מדובר בזמר, שם איטלקי לגבר, כן כן) תמיד נשמעה טוב כאשר שניהם קיבלו תפקידים טובים והתחלפו בהובלה. עבורי האלבומים בהם הוא לקח צעד אחורנית היתה בחירה פחות מוצלחת מבחינתם, אני חושב שהחיבור בינהם הוא מה שיוצר את הקסם עליו דיברתי ביצירה שלהם ולא בגלל שכל אחד מהזמרים לא יכול להחזיק אלבום כסולן, יכול להיות שהתרגלתי או התאהבתי בחיבור שקשה לי בלעדיו אבל אני מברך שב Dark Adrenaline הם בחרו לחזק את השילוב המשובח הזה.

אחד השירים האהובים עליי באלבום הוא Intoxicated, אחד המוצלחים באלבום והיותר ייחודיים ולדעתי הכי קליטים ודביקים (במובן החיובי, שיר שאחרי שתסיימו להאזין לכל האלבום עדיין יהדהד לכם בראש) וזאת הודות לעיבוד הווקאלי שלו, בעיקר כריסטינה עושה שם עבודה מצויינת בבתים ובפזמונים שמחוברים בסילסול מאוד נוקשה אבל שהיה אולי גורם לשרית חדד לגחך אבל אין מה לעשות, איטלקים לא מסלסלים כמונו… זה עדיין קטע שעושה את השיר ומשאיר סימן יפה על האוזן כשם שכאפה חזקה על לחי משאירה את סימני היד.

עוד משהו שאני מאוד אוהב אצל Lacuna Coil זה שעד עכשיו הם לא מפסיקים לעשות מחוות קטנות לשירים שהם (וגם אנחנו) אוהבים, מאז Stars של Dubstar שיושב על כרסטינה אפילו יותר טוב מהמקור, הם ממשיכים לחדש שירים טובים ולאוו דוקא מטאל, אם זה את Enjoy The Silence של דפש מוד באלבום Karmacode והפעם הם מפיחים רוח חיים בשיר Losing My Religion של R.E.M שזכור בעיקר לילידי שנות ה80 ואחורה, והם עושים את זה בצורה מצויינת אם כי העיבוד שלהם קצת צפוי בהתחלה אבל זה משתפר בסוף השיר כבר לא זוכרים שזה קאבר, השיר נסחף יפה מאוד לעולם שלהם ומתחבר לכל מה שבא לפניו.

האלבום נחתם בצורה מושלמת עם My Spirit, השיר הכי ארוך באלבום שממוצע אורכי השירים עומד איפשהו באיזור ה3 חצי דקות. My Spirit שיר איטי במיוחד, דואט מעולה באווירה שהיא סוג של דעיכה תוך כדי שכריסטינה ואנדראה שואלים "where, where I go, my spirit is free I'm coming home", סיום מצויין לאלבום העוסק בהתמכויות וצריכת חומרים אסורים מהטבע. Dark Adrenaline כפי שאומר השיר Trip the Darkness, לוקח אותי לסיבוב במקומות שלא כדאי לאיש לראות מבפנים ומחזיר אותי בשלום למציאות היותר נעימה בא אני ורובנו חיים. האלבום מגיע באריזה מדליקה עם כל מיני פיצ'יפקעס כמו לוח שנה ובאדג'ים שנראים כמו האסימונים שנותנים לחברים בתוכניות A.A כשהם עוברים שלבים בתוכנית 12 השלבים לגמילה ובנוסף DVD לא ברור עם סרטונים קצרים בכיכובם של חברי הלהקה שממחישים ויזואלית חלק מהשירים, לא ממש התחברתי לDVD ולא נראה לי שזה משהו שאצפה בו שוב אבל את האלבום ללא ספק הכנסתי לרשימת ההשמעה הקבועה.