Lamb Of God – Ashes Of The Wake

06/01/05
כתב/ת:
לאתר הלהקה
  1. Laid To Rest
  2. Hourglass
  3. Now You've Got Something To Die For
  4. The Faded Line
  5. Omerta
  6. Blood Of The Scribe
  7. One Gun
  8. Break You
  9. What I've Become
  10. Ashes Of The Wake
  11. Remorse Is For The Dead

ללא שום ספק, האלבום השלישי מבית היוצר של החברה מווירג'יניה הוא הדבר הכי טוב שקרה לטראש האמריקאי בשנה האחרונה. לא זכור לי עוד דיסק שהביא את הטראש מטאל כל-כך עמוק ורחוק לתוך ה Mainstream – כאשר לא מדובר במפלצות כמו Slayer ו-Metallica. ל-Ashes of the Wake היו את כל נקודות הפתיחה הרעות ביותר, זהו אלבום ראשון במעבר לחברה חדשה וגדולה, Sony המפלצתית, שיצא שנה בלבד לאחר קודמו וכל זאת בזמן שהלהקה קורעת את הארץ בפסטיבלים – ובמקרים רבים כלהקה המרכזית.

כל התסמינים למסחור שאנחנו מכירים כ"כ טוב במטאל נמצאו גם כאן. הרצון לספק את החברה החדשה והשמרנית, כתיבת חומר במהירות ותוך כדי Tour כדי לרכב על גל ההצלחה של הדיסק הקודם וניסיון להגיע לקהל רחב ככל היותר. מהצליל הראשון של הדיסק אני שמח להכריז שכל חששותיי התבדו לחלוטין. למי שמעולם לא שמע את Lamb of God אפשר לומר שהם גרסא מעט ברוטאלית, טראשית וגרובית יותר ל The Haunted. הרבה מאד ריפים של Slayer נפגשים עם קטעי שבירות שאפשר למצוא בלהקות כמו Unearth – אם ישנה להקה המגלמת בתוכה את המונח ניו-סקול טראש, עד כמה שזה נשמע פלצני, אלו לא Machine Head ולא Sepultura אלא Lamb of God.

להקה שזוכה להצלחה בסדר גודל של Lamb of God (ברגע שלהקת מטאל מגיעה ל-MTV זה אומר משהו…) נוטה לשלב חומר יותר עדין וקליט – הרבה פעמים בלחץ חברת התקליטים. לא כזה הוא המקרה הנידון. Ashes of the Wake הוא דיסק הרבה יותר טראשי והרבה יותר "לפנים" משני הדיסקים הקודמים שלהם "As the Palace Burn" ו-"New American Gospel" כאשר הובאו כאן שני שחקני חיזוק – Alex Skolnick (מ-Testament, Seagate) ו-Chris Poland (מ-Megadeth). שני האחרונים דווקא נראים כמו גימיק מפני שהמקום היחידי בו הם מופיעים בדיסק הוא בשיר הנושא האינסטרומנטאלי והמיותר למדי למען האמת.

מבחינת הסאונד, יש כאן התקדמות רצינית מאז הסאונד המעורפל של הדיסק הקודם, אבל אך עדיין הוא סובל מיובש מסוים שאם הוא לא היה, הקטעים העוצמתיים בדיסק היו יכולים להישמע הרבה יותר חזקים. ההפקה בהירה ונקייה מאד, שומעים את כל הכלים וניתן אפילו להבדיל בין שני הגיטריסטים גם בריפים המהירים יותר. רוב השירים בדיסק בנויים כשירי טראש מרובי ריפים כאשר שיא השיר מגיע לקראת סופו בקטעי "שבירות" כמיטב מסורת ההארדקור שכבש את עולם המטאל בשנתיים האחרונות. למרות החיבור לכל הסצנה החדשה הזו אין פה אפילו קטע התבכיינות אחד של Randy Blythe – הסולן, הוא לא שר בקול נקי ומעדיף את שאגות הנמר (תקשיבו לפתיחה של שיר 3 – Now you've got something to die for – כדי להבין על מה אני מדבר) שאנחנו מכירים מהדיסקים הקודמים.

אחת מנקודות האור החזקות בדיסק – ואחד הדברים שגרם לי לאהוב אותם עוד מהדיסקים הקודמים – זה התיפוף המצוין של Chris Adler. לבן אדם עבודת דאבל באס גאונית, כל ההקפצות והמשחקים עם הגיטרות שהוא עושה עם הרגליים שלו תורמים ועוזרים להתקדמות וזרימת השיר. היו מאד חסרים לי רגעים של דהירת דאבלים מטורפת סטייל דייב לומברדו, אבל גם התיפוף האיטי וה"כבד" שהוא שומר לאורך כל הדיסק מספיקים לי ולא גורעים מההנאה.

ובחזרה להצהרה הראשונית שלי ומעוררת המחלוקת שלי – "הדבר הכי טוב שקרה לטראש האמריקאי השנה". זהו דבר ידוע שברגע שסגנון אחד תופס מיד קמות עשרות להקות "חקייניות" – חלקן טובות יותר וחלקן פחות. אולי הדיסק הזה יחד עם האקסודוס האחרון יגרום לחברה האמריקאים לחזור לנגן קצת טראש במקום לגנוב סגנונות סקנדינביים, ליבב בפזמונים ולחשוב שהם המציאו את העולם.