Lamb of God-Resolution

מעולם לא דמיינתי שסקירת אלבום של אחת הלהקות שאני הכי אוהב בעולם תהיה קשה כל כך. יכול להיות שמדובר בלחץ שנובע מהעובדה שמבחינתי מדובר בהרכב שמסמל את קולו המטאלי של דור מוזיקלי שלם, או פשוט בגלל העובדה שלמרות הקונצנזוס שיש לגבי הלהקה הדעות תמיד תישארנה חלוקות לגבי טיבו של החומר המוזיקלי שלהם, גם בקרב המעריצים עצמם. דבר אחד אני כבר יודע להגיד לכם ואני אומר את זה בעצב רב – מעולם לא התקשתי כ"כ להתחבר לאלבום של LOG. הלהקה, שהפכה בצעדים גדולים לאחת מהלהקות המטאל הגדולות בעולם ולאחת היחידות שמוכרות בצורה מכובדת, חוגגת אוטוטו 20 שנה בשטח. אומנם אז קראו להם Burn the Priest והם נשמעו די רחוק מהמפלצת המטאלית שהם היום, אבל זה כבר נותן לכם מושג על כברת הדרך שעברה הלהקה.

תחילה הם היו הרכב Death\Grind טכני מודרני כסחני, שנודע בנגינה הדוקה ומדויקת , לאחר מכן האלבום As The Palaces Burn העלה אותם על גל שהתעצם באלבום השיא שלהם – Ashes of the Wake, אלבום שבו יצרו במו ידיהם את המפלצת שנקראת New American Death Metal. המפלצת הזאת לקחה את הThrash האמריקאי הקלאסי של ארבעת הגדולות, ומיזגה אותו עם ה Groove הדרומי של Pantera המאוחרים, ותיבלה בקצת Machine Head . העיסה המוזיקלית הזאת הפכה לTrademark שלהם והבעיה התחילה כשישבו להם חברי הלהקה ושאלו עצמם: "מה הלאה?".

אז אחרי שיצרו את האלבום הכי מורכב שלהם עד כה, הלא הוא Sacrament, וב Wrath שלאחריו ניסו ללכת למקומות פשוטים יותר אך קצת פחות ממוקדים – הצעד ההגיוני הבא עבור חברי LOG היה האלבום הזה – שכשמו כן הוא, הוא מהווה סוג של הפרד ומשול מוזיקלי חדש עבור הלהקה, נסיון להיות הם עצמם בצורה טיפה שונה מבחינת כתיבת שירים וניסיון נוסף של הלהקה לעצב את עצמם מחדש ולהתקדם לטריטוריות חדשות. החשש הראשוני שלי כששמעתי שהאלבום הזה הוקלט עם המפיק של Wrath ובאותו אולפן ונכתב ממש כמה חודשים אחריו היה שמצפה לנו פה Wrath חלק 2, זה לא דבר רע כל כך, אבל מאכזב כשמדובר בLOG. האם החשש שלי התברר כלא נכון? כן ולא.

אז אכן LOG מנסים פה להמשיך את הקו של Wrath, לא סתם הסינגל הראשון מהאלבום Ghost Walking נשמע כמו הלחמה בין הסיום של Reclamation, Redneck וחלקים מ Grace ומעט מאוד כמו שיר חדש באמת. הלהקה אהבה את הכיוון של האלבום האחרון, אבל רצתה לרצות גם את אותם מעריצים שממש לא אהבו את הכיוון שלו, שהיה מעט פשטני ורזה מדי עבורם והתוצאה היא האלבום הזה, שלדעתי מתוך נסיון לרצות את כולם, די התפספס. השיר הראשון, Straight to The Sun נפתח בשאגה מטורפת של Randy Blyth, אדם שהגרון העמוק והזועף שלו הולך ומשתבח עם השנים, ובמהלך השיר הנ"ל בעיקר שואג בו בגראולים נמוכים שהולכים יד ביד עם האוירה של השיר. הוא הולך ומתגלגל לו לאט לאט ובכבדות אטומית, במין כדור שלג מלא בזפת של Doom-Sludge עם מילים שהולכות יד ביד עם הלחן עד לרגע השיא והתפוצצות לקראת סופו. כל מה שנבנה באותו שיר ראשון מתפוצץ לדמות ריף גיטרה טכני ותופים חובטים שפותחים בסערה את השיר השני באלבום – Desolation, שיר Thrash זועם אופייני ללהקה ב Mid Tempo שנשמע נהדר ופותח את האלבום בהרבה כעס.

שיר שלוש שכבר דיברתי עליו הוא הסינגל שיצא מהאלבום, Ghost Walking נפתח בקטע אקוסטי קצר ומתפתח להמנון Thrash Groove שפשוט מרגיש כאילו כבר שמענו אותו בעבר. מה שכן – בשיר הזה ולאורך כל השירים באלבום יש טקסטים מדהימים, בין היותר טובים שהלהקה כתבה, ולמרות כמה רגעים מביכים המילים של השירים עושות עימם רק צדק. Guilty מתחיל מהיר וקצת מאט את הקצב לקראת האמצע. השיר כשלעצמו די שומם פרט לברייקים שנשמעים כפויים לגמרי ולא מתקרבים לברייקים הבאמת איכותיים והמפתיעים של הלהקה בעבר. The Undertow מתחיל במין קטע שנשמע כמו B-Side מימי Ashes וכתוב ממש מגניב הבעיה היא שדווקא פה הלהקה התעצלה במילים/עישנו כשכתבו אותן ומילאו אותו בטקסט מטומטם עם ציטוטים סטייל הסנדק ואמרות ריקות כגון "I am the one who's left to take the fall". השיר אומנם בנוי נהדר אבל זה פשוט מרגיש כמו נסיון קשה של הלהקה לעשות שיר "כמו פעם".

The Number Six הוא סיפור מורכב כשלעצמו. אולי אחד השירים הכי ניסיוניים של הלהקה אי פעם, הוא מתחיל סטנדרטי לחלוטין, ולאחר מכן ממשיך בשירת כנופיה Thrashית שנובחת את ה-שורה של השיר "You dag Your Own Grave!" ובשירה כמעט ונקיה של Randy. תוך כדי האזנה אתה יושב ומצפה שהשיר הזה ימשיך ויטחון את אותה מנטרה, ואז משום מקום, סביבות 2:12 מתחיל קטע בס מלווה בתיפוף מינימליסטי ודקלומים שקטים ומאיימים שהופכים לשאגות אימה של ממש וחזור חלילה לאותו בס שמרגיש כמו צל לדקלומים של Randy ומהר מאוד מקבל ליד גיטרה מגניב שמתהדק אליו ובונה את השיר בהדרגה עד לחזרה של הפזמון מתחילת השיר ואותה שירת כנופיה שחוזרת על עצמה. Barbarosa הוא קטע אינסטרומנטלי שיכל להיות מגניב, אבל במקום זאת הוא מרגיש ממש כמו Filler מייבש, הוא נפתח אל – Invictus עוד פצצת Groove נהדרת אך ההרגשה המסריחה של "היינו פה כבר.." והחוסר בערך מוסף די בולטים. זו גם הצרה של כל האלבום, השירים נהדרים, אבל איפה הסולואים הבלתי נשכחים? הפזמונים שלא עוזבים? אותם חלקים שמושכים אותך לאלבום לשמיעות נוספות? הם פה במינון ממש ממש נמוך. ואי אפשר להתחמק מההרגשה מציקה שאתה נותר בלי שום דבר בסוף השמיעה ולצערי זה לא עוזב אותי גם בשמיעה המי יודע כמה שלי.

השיר התשיעי Cheated הוא טייק נוסף של הלהקה על שירי Punk Rock מהירים וממש מזכיר את Contractor מהאלבום הקודם ואפילו נפתח גם הוא בספירה של Randy. בולטים בשיר לטובה התיפוף הדינמי המגניב של Chris Adler שמאמץ תיפוף שקצת פחות אופייני לו פה ויותר מופשט אך עדיין נשמע מגניב לגמרי, וטקסט נשכני נוסף עם שורות כדוגמת "The Walking Dead Living Lie/Ever get the feeling you've been cheated?" אנחנו כבר מתקרבים לסוף עם השיר העשירי Insurrection שמתחיל בעוד ריף LOG אופייני ופתאום – שוד ושבר, שירת קלין סטייל Godsmack?!? האם LOG סוף סוף מצדיקים את האנשים שמלכלכים וקוראים להם בקלות ראש להקת Metalcore? למרות הכל זה מחיר שאני מוכן לשלם עבור היופי שבשיר הזה, שמדבר בגדול על חפירה נפשית עצמית, ומתגאה בפזמון יפהפה עם ריף גיטרה נהדר. Terminally Unique נשמע כמו אחד הבנים הסוררים של Walk With Me In Hell עם קטע פתיחה מאוד דומה, והוא עוד שיר נחמד אבל לא טוב מספיק בשביל שתאהב אותו באמת. To The End כבר קטע משמים ממש שלא מחמיא ללהקה משום היבט ויכל בכיף להישאר בצד בתור B-Side.

Visitation הוא פצצת Thrash כיפית מאוד כשמבחינת מילים שוב אנחנו חוזרים על אותן מנטרות לעוסות של האדון Blyth אודות תיעוב עצמי וחרטות על דברים שנעשו. בעיני השיר הזה ראוי לציון בעיקר בגלל עבודת הגיטרות המאוד מגניבה שנעישת פה ע"י הצמד המחונן Morton & Adler. הרצועה שסוגרת את האלבום, King Me כשמה היא, גדולה מהחיים וממשיכה את המסורת של הלהקה של שירי סיום מפוצצים ואפיים(עם חריגה קלה ב Sacrament). השיר עצמו נע מדקלומים שקטים אל עבר גראולים ענקיים וזמרת אופרה ותזמורת שמלווה את הפזמון המרגש עד לסוף הבלתי נמנע שלו ועד לקולות העייפים של ההשתנקות/בכי/אנחות בסופו. ולמרות שכל השימוש באובר דרמטיות הזו קצת מזכיר לי את הרגעים המלודרמטיים מדי של להקות כמו Dimmu Borgir הוא בגדול שיר מצוין.

לסיכום, חלקכם יתעצבנו עקב ההשוואות הבלתי פוסקות שלי לחומר הקודם של הלהקה, או לציפיות שלי מלהקה שאכן מגרדת 20 שנה ביחד ואלבום אולפן שביעי וכבר נמצאת על כס המלכות ויכולה להרשות לעצמה לנוח קצת. אבל בשבילי LOG היא להקה שאני יכול לצפות ממנה ליותר, להקה שמאלבום לאלבום הצליחה לחדש ולעניין. בניגוד להרבה להקות מטאל כיום שטוחנות את אותה מוזיקה כבר מי יודע כמה שנים עד שכבר או שהתעייפנו מהם או שהתרגלנו לא לצפות לכלום, LOG היא לא להקה שעושה אלבומים שהם "בסדר".

אציין שגם את האלבום הקודם לא קיבלתי בזרועות פתוחות התחלה, אבל מהאזנה להאזנה אני מרגיש שהאלבום הזה פשוט לא טוב מספיק. גם ברגעי השיא שלו השירים הטובים באלבום יכלו להיות הרצועות הפחות טובות באלבומים קודמים של ההרכב, וזה כשלעצמו מאכזב. יש הרגשה שהלהקה פשוט לא כתבה שירים טובים מספיק, או שהחליטה להתמקד בכיוון שאני אישית פחות מתחבר אליו. אני יכול להמשיך פה ולחפש תירוצים וסיבות, ולחקור ולחפור אבל בסופו של דבר קשה לי עם האלבום הזה, שהוא אומנם טוב אבל לא מצוין ופה שורש הבעיה. Lamb of God עשו את הדבר שתמיד פחדתי ממנו – הם פשוט הוציאו עוד אלבום של LOG , למרות שאולי לאחרים זה מספיק טוב, בשבילי זה לא.