Lance King – A Moment in Chiros

ככתבת במגזין מגיעים אליי לא מעט אלבומים של להקות ממגוון סגנונות. שנים של האזנה מדוקדקת לאלבומים שצריכים להיסקר (שזה לא כמו נגיד, לשים את האלבום ברקע ולנקות את הבית) עושות את שלהן, ואז קורה משהו מוזר אך מתבקש: האוזן שלך נהיית מפונקת. אתה מתחיל לשים לב לעוד דברים חוץ מהחומר עצמו והחוברת, מתחיל להקשיב לדקויות ולזהות הבדלים. אני מניחה שזה נשמע מובן מאליו למי ששומע המון מוזיקה או לאודיופילים למיניהם, אבל אני מעולם לא שמעתי המון מוזיקה וגם לא הבנתי דבר וחצי דבר בסאונד. אז קרה שהאוזן שלי התחדדה בכל מה שקשור להפקה. גם בלי להבין בסאונד, פתאום הבנתי מה חשיבות המיקס שנותן עומק לכל הכלים בתלת מימד. גיליתי מה יכולה הפקה טובה לעשות לחומר בינוני, כל שכן שלחומר טוב. ואז התחלתי גם להיות מפונקת – כבר קשה לי להקשיב לאלבום שלא מופק כמו שצריך, אלא אם כן זה אלבום שיצא באייטיז או לפני כן. קשה לי להנות עד הסוף מאלבום שהכל בו טוב אבל הסאונד פשוט "לא נכון". אם אני שומעת חומר עשיר במלודיות, תזמורות וכל הבלגן ממש כואב לי, פיזית, לשמוע אותו ללא הפקה תומכת שמוציאה ממנו את הברק. מסתבר שזה לא כל כך טריוויאלי, כי הרבה אנשים לא הבינו מה מפריע לי באלבום מסוים שהם אישית מאוד נהנו ממנו, וכשהצבעתי להם על נקודות כמו "אין לזה נפח", "איפה התמיכה", ו"אני לא שומעת באסים" הסתכלו עליי כאילו השתגעתי.

ולמה כל ההקדמה הזו? אני לא ממש מכירה שמות של מפיקים וזה גם לא כל כך מעניין אותי, אבל כששמעתי לראשונה את אלבום הבכורה של Prey for Nothing, כבר במכה הראשונה על התוף תפסתי את הראש בין הידיים וחשבתי לעצמי "וואו, מה זה?? איזה הפקה מפלצתית!". "זה", מסתבר, היה Jacob Hansen, שאחר כך הסתבר שאני בעצם מכירה כבר מזמן מההפקות של Beyond Twilight, במקרה אחת הלהקות האהובות עלי ביותר, ו"זה" העיף לי את הראש כמו שאף אחד אחר לא עשה קודם לכן או לאחר מכן. כי ל- Hansen מסתבר, יש חתימה ייחודית וביצים גדולות מספיק בשביל לשים את התופים והבס ממש בפרונט, שואגים באוזניים באכזריות פסיכית כאילו זו מינימום הפקת דת' מטאל רצחנית, רק שזה בכלל פרוג מטאל מלודי. ולעשות את זה ככה, הפקה ברוטאלית למטאל מלודי, לא שמעתי בעבר – לא בבוטות שכזאת בכל אופן, אצל אף אחד אחר, בטח לא בעידן המטאלקור שבו אוהבים נורא לדחוף את הגיטרות והקלידים, כשהתופים (הכלי הכי חשוב בלהקה אם תשאלו אותי) עושים שם משהו לא ברור מאחורה. ואז התחיל הרומן שלי עם Hansen והחיפוש שלי אחרי עוד פרוייקטים שנקשרו בשמו. לצד Communic ו- Aborted המוכרים יותר, יש גם את Anubis Gate הותיקים-חדשים שנסקרו כאן לא מזמן, שם התוודעתי גם ל- Kim Olesen, גיטריסט, קלידן, בסיסט ומפיק, שמצרף כוחות עם Hansen לא מעט. כך גיליתי גם את האלבום הזה: Lance King, סולן הבי ופרוג מטאל יחסית ידוע (Balance of Power, Pyramaze, Avian ועוד הרבה אחרות), פנה אל הצמד בבקשה להפיק לו אלבום סולו משלו. בעצם, King כתב את הליריקה והמלודיות אבל אין כאן שיר אחד שהלחין בעצמו. במקום זאת, יש ערב רב של מלחינים, נגנים אורחים, הקלטות שבוצעו "בכל רחבי העולם" כמו שהוא מציין, וקצת קשה להבין איך מכזה בליל של אנשים אפשר ליצור קונספט אחד מגובש, אבל עובדה שאפשר. השמועות אומרות ש- King לא עבד בעבר עם רוב המוזיקאים שמשתתפים באלבום, ושתהליך הכתיבה לקח בקושי חודשיים.

האלבום, ששוחרר בתאריך 11/11/11, מבוסס על תופעת ה"11:11", תופעה שכבר נכתבו עליה ספרים וש- King חווה אותה בעצמו. מסתבר שישנם לא מעט אנשים שקמים משינה מסיבה בלתי מוסברת וכשהם מציצים בשעון מגלים שהשעה היא 11:11 בדיוק. וכשזה קורה לך כל הזמן, כן, זה קצת קריפי. הסברה הזו מנסה להוכיח שהמספר 11 קשור בחיינו בהרבה מובנים ושיש לו נטיות מעצבנות לצוץ בחיים שלנו בשלל הזדמנויות, במיוחד כאלה שקשורות באירועים מוזרים או תובנות מעמיקות. כמובן שגם סוף העולם קשור לזה איכשהוא, איך לא, אבל אני חושבת שאם האדון King יכול להרשות לעצמו לקום ב-11 בבוקר, החיים שלו דבש. אהבתי מאוד את הפתיחה, "A Sense of Urgency" – בה King מספר לנו בקול עמוק ורדיופוני סיפור שכתוב במילים פואטיות ויפות, ומבקש לשמוע מאחורי המוזיקה והמילים את הכוונה העמוקה יותר. עצם העובדה שיש כוונה עמוקה יותר, כבר עושה לי את זה – ואני אוהבת אמנים שעושים אומנות, עם חזון מוזיקלי, ולא סתם בס-תופים-גיטרה. גם החולשה שלי למילים יפות משחקת כאן תפקיד וזה כבר שובה אותי. "Awakening" כבר מתחיל לספר את הסיפור עצמו, ואני לא כל כך אוהבת ליריקה "סיפורית", אבל קשה להתעלם מההרמוניות הווקאליות בהתחלה ומהליינים הפרוגרסיביים המגניבים. המלודיות של King מדהימות – אין ספק שהוא יודע לבנות ליין שירה מנצח, שכולל בתוכו גם רגש, גם קצב ועוצמה וגם אמירה מאוד חזקה. יש כאן גם ליינים אוריינטליים בקטנה, סולואים והצצה כוללת לאלבום בעצם. "Manifest Destiny" הוא השיר שנחמד לשמוע ברקע בנהיגה למשל, הוא קליט ובנוי היטב, בלי נפילות ועם ברק נדיר שמזכיר את Dream Theater ב- Images and Words. חבל רק שכשמגיע קטע כבד ומעניין השיר נגמר… מה שמציק לי הוא שהתוכן לא ממש משתנה מהשיר הראשון ולאורך כל האלבום – הכל מדבר על זה שצריך למצוא משהו, הארה או תובנה, רק כל פעם במילים אחרות. זה היה יכול להיות הרבה יותר טוב, במיוחד כשהקונספט כאן אמור להיות ממש עמוד השדרה של המוזיקה.

"A Given Choice" נכתב על ידי Hansen, ושומעים בבירור שהשיר הזה פשוט תפור על המיקס. המון תופים בדאבל בס, הרקע לשירה הרבה יותר כבד, אפילו עם ריף שכולל בלאק מטאל וטאץ' אלקטרוני עדין שעושה את כל ההבדל (האמת, יש לי חולשה לאלקטרוני במטאל, כשזה במידה הנכונה), זה מתחזק בקטע פופ אלקטרוני אירוויזיוני אבל חמוד מאוד. שיר כזה היה מתאים לזמר יותר כאסחיסטי כמו Russell Allen האמת, ועדיין אי אפשר להתעלם מהחוזק שלו – השיר הזה פשוט מתפוצץ עליך. שיר הנושא "A Moment in Chiros" שהולחן על ידי Olesen חוזר לקטע הדיבור, ואז השיר לא מפסיק להשתנות – קצב ת'ראשי, סולו גיטרה חסר מנוח, קולות, טקסטים שמדברים על אור לבן וחלומות, פזמון מפחיד קצת, ואווירה של מדיטציה אך ללא השקט המתבקש. ברגע שאתה חושב שהבנת את השיר הוא משתנה שוב וחומק לך מבין הידיים. אין לי מושג איך הם עשו את זה אבל הם יצליחו לבלבל גם מאזינים שכבר ראו ושמעו הכל, וזה פשוט מכריח אותך לחשוב. ב- "Dance of Power" הצמד Olesen ו- Hansen איחדו כוחות וזו קומפוזיציה משותפת, האחרונה שלהם באלבום (כל השירים האחרים נכתבו כמעט כל אחד על ידי מישהו אחר), הטאץ' האלקטרוני חוזר בקטנה, אבל הפזמון שלו פשוט מזיז בך משהו, וזה ש- King משנה את הקול שלו פה ושם לקול עמוק וסקסי בוורסטיליות מרשימה באמת, רק מוסיף לאווירה. השיר ש"מיועד ליפן", "Kibou", דווקא פחות עושה לי את זה, למרות שזו הבלדה המתבקשת זה מרגיש לי כאילו היה אפשר להוציא ממנה יותר, הקלידים עושים עבודה יפה אבל חסרה לי תפאורה, תזמורת, משהו שימלא את הריק הכל כך בולט. המלודיה והסולו של "Joy Everlasting" קצת אוריינטלים, ממש בקטנה ולא בצורה מציקה, זה השיר שלאחר ההארה וכצפוי הוא גם אופטימי בצורה מרגיזה אם כי הקצב שלו מגניב, ואילו "Sacred Systems" כבר לא מתבייש באוריינטליות שלו שממש מוחצנת ובגלל שהקטע הזה טחון כל כך זה די מיותר בעיני. מ-"Transformation", השיר ה-11, ציפיתי להרבה יותר בומבסטיות כשיר סוגר ו"מספר הזהב" של כל הקונספט והוא אמנם חזק ויש בו קצת אווירה "סיומית" אבל לא בצורה מאוד מודגשת. ואגב, מישהו שם לב שבתמונה הוא מצביע על 11:12?

לא קל לי כל כך להתרגל לקול של Lance King עצמו. הוא מאוד מתעתע, ורסטילי לעיתים, וכמו הרבה מאוד זמרי פאוור ופרוג מטאל, הוא מסוג הטיפוסים שקשה להבין מיד. נכון שכמו רוב הזמרים בסגנון, הקול המלודי שלו מסתדר ונשמע בשיאו בעיקר על התדרים האמצעיים, אבל אני דווקא מאוד אוהבת את הקול הנמוך והעבה שלו. אם נחזור לנקודת הפתיחה שלי, כשההפקה באמת טובה הכל נשמע טוב, במיוחד אם המפיקים כותבים גם חלק מהשירים, והשירים האלה הם הטובים ביותר באלבום כי הם נשמעים מאוד מחוברים לסאונד. למען האמת זה אפילו עושה שירות רע לשאר השירים שנשמעים פתאום חסרים במקצת, יחסית לטירוף של שלושת אלה. אבל בגדול, פשוט כיף לי להקשיב לעושר ולעוצמה של האלבום, המלודיות נהדרות, הזרימה של השירים בחלק מהמקרים מרתקת ממש, יש כאן לא מעט גלוי אבל עוד יותר נסתר. המילים אולי טעונות שיפור לטעמי (במיוחד כשהיוצר טוען שיש כאן תובנה, ו"כוונת משורר" משמעותית), אבל המוזיקה גורמת לי לחשוב. וזה לא כל כך מובן מאליו.