Lemuria – The Hysterical Hunt
- Prologue (The Land of the Beast)
- A Plague Upon the Land
- The Hysterical Hunt
- Between Man and Wolf
- As Darkness Falls
- Of Winter and Hell
- A Secret Life
- Deceptive Hibernation
- An Elusive Monster
- Endgame (The Impending Truth)
- Epilogue (Before the Dawn)
- A Dream That Never Came
מגיל צעיר מטפטפים לנו שלא להביט בקנקן אלא במה שיש בו ושלא לשפוט ספר לפי עטיפתו. גילוי נאות, אני חוטא גדול בזה כשמדובר על ספרים ועל אלבומים. מתוך ההבנה שבזמן נתון כמות האלבומים שאוכל להאזין להם מוגבלת, כשמדובר על להקות שאני לא מכיר אני נוטה להביט בעטיפה, בתיוג הסגנוני שלהם, בארץ המוצא, בשיתופי הפעולה (אם יש) ובכותרות האלבום והשירים. אם דבר כזה או אחר לכד את תשומת לבי, כנראה שאנסה להאזין. באופן דומה, אם יהיה משהו שיוריד לי מהם באופן מיוחד, אני כנראה לא אטרח להביא האזנה.
מהסיבה הזאת כמעט שלא טרחתי להאזין לאלבום The Hysterical Hunt של להקה לא מוכרת בשם Lemuria שתויגה כ-Symphonic Black Metal. הלהקה החלה את דרכה בבלגיה ב-1999 והספיקה כבר להוציא שני אלבומים קונספט קודמים ולבסס את סגנונה כשילוב בין Black, Folk, Death, Symphonic ואפילו Viking. למרות חוסר העניין הראשוני שהיה לי, החלטתי מסיבה לא ברורה להאזין בכל מקרה לאלבום החדש ללא שמץ הכנה מוקדמת או ציפייה (ואפילו להפך).
האלבום נפתח ב-Prologue (The Land of the Beast) שמכניס אותנו בתזמורתיות אפית עם מקהלות ובצלילי פסנתר איטיים ומבשרי רעות ישירות לאווירה של סרט אימה-פנטסטי קולנועי ומקפיא דם. קולו העמוק של השחקן הבלגי Herbert Flack מקריא לנו באופן כמעט בלתי מובן מילים עתיקות של כישוף שחור. התזמורת המהירה מכניסה אותנו למתח לקראת הבלתי צפוי שמופיע בצורת צלילי פסנתר לא מכוון המלווים ילדה קטנה שלוחשת לנו להיזהר ולא להוציא הגה כשאנו רואים מולנו את העיניים הזוהרות בחשכה. הסצינה המטרידה הזאת מגבירה משמעותית את רמת העניין באלבום ונותנת סיבה טובה להמשיך לשיר הבא.
A Plague Upon the Land מספר לנו על גבי צלילי ה-Symphonic Black Metal האפיים שבחומרים המוקדמים של Dimmu Borgir ובעזרת קריינותו של Herbert על מקור האימה – חיה ענקית ואלימה הדומה קלות לזאב ומחפשת לה קורבנות אנושיים על מנת לאכול את הכבד, את הלב ואת הראש. השאריות נותרות לדמם בביצות וביערות לאימתם של התושבים. המקרה הזה לוכד את תשומת לבו של כתב שלאורך כל האלבום מספר לנו את אשר גילה. צורת הסיפור הזאת מזכירה סיפורי מסתורין של אדגר אלן פו (אליו נחזור בהמשך) ונותנת לנו תחושה ישנה ומיסטית. השימוש האפל בקלידים ובתזמורת לצד התופים המתגלגלים, כל אלה מבית היוצר של Vincent Pichal, נותנים לנו תחושה של פחד אמיתי. עכשיו כבר ברור שאין לנו פה עוד להקת Black טיפוסית.
שיר הנושא של האלבום נפתח למשמע קול נהמותיו החייתיות של היצור לצד זעקות האימה של אישה שמצאה את עצמה במקום הלא נכון בזמן הלא נכון. אנחנו מיד נכנסים פעם נוספת אל תוך מערבולת של Black לצד Folk סימפוני וסוחף. בין בשורות מצערות של ציידים על אשר מצאו לבין דיווחיו של הכתב על אשר גילה, את האפלה שוברת שירה נשית גבוהה ועדינה המדברת על אהבה וכמיהה. Herbert פעם נוספת פותח את פיו ומספר לנו בקולו העמוק שלאור האימה החוזרת, המלך הכריז על תגמול נאה למי שיסירו את איום החיה. לאחר שהצייד המקומי כושל, מגיע צייד מן הצפון ומפקד על המשימה. תחת פיקודו הצוות מצליח ללכוד זאב ענק. הדינמיות המשתנה לאורך השיר במהירות ובאינטנסיביות עובדת מאוד טוב ולמרות שמדובר על שיר של למעלה מ-8 דקות, הוא לא מרגיש ארוך מדי או מעיק.
השיר Between Man and Wolf מתחיל בכלים מעט עמומים באופן שעומד בסתירה לסאונד המבריק של השירים הקודמים. סאונד הבס של Bart De Prins מתבלט במיוחד בתחושה הגולמית והכבדה שלו שהולמת להקות ישנות יותר או להקות מסוגות אחרות. כוונת המשורר מתבררת כשכלים מתווספים, הסאונד מתעבה ולבסוף, כשנכנסים הקלידים והסולן, אנחנו מקבלים מכת Black נפלאה לפנים. השימוש בחליל מדגיש לנו את הצד ה-Folk שכבר הוזכר והאווירה הכללית מזכירה לנו להקות מוכרות מתחום ה-Melodic Black Metal ומתחום ה-Gothic Metal, כל זאת תוך שילוב יפהפה של מקהלות ושל הגיטרות המלודיות והמתואמות להפליא של . Gaël Sortino ושל Jeroen De Kooning. לתוך הסיפור נכנסים כעת האקדמאים שמשערים על מקורו של הזאב שנלכד ועל הסיבה שהחליט לתקוף בלעדית את בני האדם. התושבים צוהלים על כך שהצרה חלפה. עם זאת, מדובר עדיין על השיר הרביעי באלבום. מובן לנו שזה מוקדם מכדי להיות הסוף ולכן, אם נרצה להשתמש באזכורים מן המשחק Super Mario, תודה לצייד אבל החיה שלנו בטירה אחרת והספיקה כבר לרצוח עוד שתי ילדות.
As Darkness Falls הוא קטע אינסטרומנטלי-קולנועי סוחף ומדהים שמכניס לתוכנו את תחושת החרדה מפני החשכה ומוביל אותנו בעזרת אותה מנגינה אל תוך Of Winter and Hell. השיר מציין בעיקר את דעותיו של המטיף המקומי על היצור הזה – שליחו של האל שהגיע על מנת להזהיר אותנו מפני חטאינו וכדי להעניש את החוטאים עצמם. מבחינה סגנונית זה בדיוק על התפר שביןMelodic Black לבין Melodic Death. שילובי הגיטרות נעשים פעם נוספת בצורה חדה להפליא ובסאונד מבריק. השימוש בפעמוני כנסיה מחדד את המסר מאיש הדת. הרגיעה של אמצע השיר מכניסה תחושת Symphonic Folk שתערב מאוד לחך של חובבי Wintersun ודומיה.
A Secret Life נפתח בסיפור אהבה לא צפוי שנראה מעט תלוש מהעלילה שהכרנו אבל ממשיך את קו ה-Folk ומזכיר בשילוב בין שירה נשית פשוטה ובין גראולים עמוקים שירים מסוימים של להקת Haggard. בזעקתו החדה של Daan Swinnen אנחנו עוברים לאווירה הרבה יותרBlack וחוזרים לעלילתנו: הפולקלור כבר שאב השראה מהאימה ובארצות רחוקות יודעים לשיר לילדים על החיה מ-Gévaudan. הצייד מהצפון עוד מתכחש לכישלונו ולבסוף פוטר מתפקידו. החיה עוד גובה קורבנות ועוד חומקת מידי הציבור. באמצע השיר, Herbert בקולו העמוק מדקלם בית מתוך "העורב" של אדגר אלן פו כשברקע הכלים מתגברים עד הכניסה לקטע סימפוני מרגש. צלילי הפסנתר הישן שממשיכים עד סיומו של השיר מזכירים לנו את קטע הפתיחה של האלבום והשילוב בין הסימפוניות הקולנועית, בין המילים האפלות, בין הסיפוריות והפואטיות, ובין סגנונות מוזיקליים שונים הופך את השיר לאחד השירים היותר מקוריים באלבום.
השיר Deceptive Hibernation נפתח במעבר תופים מהיר שמוביל ישירות לקטע Symphonic Black Metal ממריץ. צלילי העוגב והמקהלות הגבוהות נותנים לנו פעם נוספת רמז שהמטיף נושא דבריו בניסיונו לסלק את החיה – יצור על-טבעי, שד, איש-זאב. מצוידים בקליעי כסף, התושבים ממשיכים להסתובב בחשד, זאת למרות שחלה רגיעה עד כדי שעבר מסר בממלכה שאיום החיה נעלם. ללא ההקשר של שאר האלבום, קל יהיה לטעות ולחשוב שהשיר הזה הוא עוד שיר Black Metal שמדבר על גירוש שדים או על לחימה בערפד. ההקשר הוא שמכניס את התחושה שהפעם זה אחרת ושהפעם זה משמעותי.
An Elusive Monster הוא קטע אינסטרומנטלי סימפוני נוסף שנפתח בשירה נשית אפית ומתגבר לאט. למרות הלחן האיטי, התופים האפריקאים המהירים נותנים תחושה של התרחשות קולנועית ומובילים אותנו ישר ל-Endgame (The Impending Truth). השיר נפתח בלחן Black עם תחושה חזקה של זיקה לשירים של King Diamond (אחד מסנדקי ה-Black אחרי הכל). המעברים בין הסקרימים הגבוהים הנפוצים בסוגה לבין הגראולים הנמוכים והעמוקים של Daan תוך שילוב שירה נשית גבוהה מעת לעת, מכניסים הרבה עניין לתוך המילים ותחושה כללית של התרחשות ושל שיח בין דמויות. השיא מגיע כשסוף-סוף הבסנו את החיה. שילוב של מנגינה קרקסית בשיר עושה קסם מרענן ומוציא אותנו לרגע מתוך הנישה אליה קצת התרגלנו. לבסוף, בשילוב מעניין בין קטעים סימפוניים בסגנון Nightwish מתוך האלבום Imaginaerum ובין קטעי Black קולנועיים ומרשימים, אנחנו מקבלים הצצה לתוך מכתבים וקטעי יומנים שנכתבו בעקבות המקרה. לו השיר הזה היה האחרון באלבום, הייתי יכול לסיים אותו מרוצה.
אבל לא כך רצו חברי Lemuria. הם לא הסתפקו במרוצה. הם רצו יותר. Epilogue (Before the Dawn) הוא שיר סימפוני, מרגש וכבד שמזכיר מאוד בלחנו את Sunshine (Adagio in D Minor) של המלחין John Murphy ושמגלה לנו את האמת שמאחורי החיה, את הקשר לסיפור האהבה, את הכאב, את הכמיהה ואת האנושיות. זאת הנקודה בה האלבום מביא לנו צביטה לא צפויה של הזדהות בלב ועושה לנו תחושת מחנק רגשני בגרון בעוד המסך מחשיך באולם הקולנוע הדמיוני בו אנו יושבים לאורך כל ההאזנה. כהמשך ישיר של השיר ובתור שיר קרדיטים קליל ומרגש, מגיע A Dream That Never Came בסגנון ה-Folk הסימפוני העכשווי של Nightwish ומביא אותנו, בעזרת צלילי הקלידים והחליל החלושים שסוגרים את האלבום, לתחושת "תם ולא נשלם".
האלבום יחיד במינו. הוא מבטא היתוך לא רגיל בין קולנוע, בין מוזיקה ובין ספרות. בהרבה חן הוא מתגבר על גבולות סוגה ומצליח לשוטט בעדינות בין Black, Symphonic, Death, Folk ובין סגנונות חוץ מטאליים נוספים, כל זאת תוך שימוש מרשים בתזמורות ובקלידים. זה אלבום שיצר שילוב קלאסי מרענן בין אלבומים של King Diamond לבין כתיבתו של אדגר אלן פו, כל זאת על בסיס סיפור היסטורי אמיתי. השליטה היפה הזאת בכל היבטי האלבום מעבירה אותנו דרך חוויה שלמה ומלאת תחושות המסתכמת ביצירה שהיא הרבה יותר מ-Symphonic Black Metal של להקה לא מוכרת מבלגיה.