מרבית המוזיקה הקיצונית זוכה לנישה קטנה אצלי בלב. זאת אומרת, אם היא שווה משהו. אין לי בעיה עם רעש, אין לי בעיה עם צרחות, אין לי בעיה עם קטעי גריינד, ואין לי בעיה עם מוזיקה מטורפת באופן כללי, אך למרות כל זאת, גריינדקור עדיין מצליח להפחיד אותי בדרך כלל. זה לא שאין גריינד שאני אוהב, אך כמו בכל סגנון מטאל, איני מסוגל להקשיב לכל אותם עשרות האלבומים הנופלים בקטגוריה שלהם ונעלמים לנצח כעוד אלבום באותו הסגנון. קראו לי בררן, אך אם להקה אינה מחדשת את הסגנון אותו היא מנגנת ולו במעט, או לפחות מנגנת אותו ברמות איכות יוצאות דופן, איני יכול להאזין לה, ובגריינדקור תופעה זו חזקה פי כמה וכמה מאשר בסגנונות אחרים. אם בבלאק מטאל ובדת' מטאל אני עדיין מסוגל למצוא כמות מכובדת של להקות אותן אני מגדיר כאהובות עליי, בגריינדקור אני יכול לחשוב אולי על שתיים, ולמען האמת קיים גם סיכוי לא קטן שגם הן לא יחשבו כגריינדקור טהור.

אולי גם לנג-צ'ה לא ייחשבו לגריינדקור טהור לחלוטין, איני יודע באמת, אך מה שאני כן יודע הוא שמהרגע בו שמעתי את Man Made Predator לראשונה, לפני כמה שבועות, עברו מעט מאד ימים בהם לא הקשבתי לאלבום זה לפחות פעם אחת.

Man Made Predator אינו אלבום גריינדקור רגיל. הוא גם אינו אלבום דת' מטאל רגיל. למעשה, נראה שהוא מבין פיסות המוזיקה הקיצוניות המבריקות והשוברות ביותר ששמעתי בשנה האחרונה. כולי תקווה שכל מי שנכח בהופעתם של הבחורים כאשר חיממו כאן את אמון אמארת' לא מזמן יודע כבר להעריך את גדולתם של לנג-צ'ה, אך אני בספק שזהו המצב. אחרי הכל, לי אולי יש כמה בעיות עם גריינדקור, אך הן כאין וכאפס לעומת ציבור שלם של מטאליסטים שאינו מסוגל להאזין בכלל לסגנון. קשה עם הסגנון הזה, אין ספק. אורך השיר הממוצע הוא כדקה וחצי, התופים נוטים לטחון ללא הפסקה, וצווחותיו של הסולן יעמידו את השערות גם על עורפו של המטאליסט הקשוח ביותר. אבל כמה קשה, ככה שווה.

לאחר כמה הקשבות לאלבום זה כבר נרגעו צמרמורותיי והתחלתי לקלוט יותר ויותר נקודות באלבום שערכן אינו נופל מגאוניות לשמה. ניתן למצוא כאן הרבה יותר מגריינדים וצווחות.
מה שאנו מקבלים עם האלבום הזה הוא מקוריות במסווה של בנאליות, תיחכום במסווה של פשטות, מוזיקה חכמה במסווה של טמטום – הלהקה עצמה מגדירה את עצמה
בתור "Utterly stupid and retarded grind", אך Man Made Predator ישטה באוזנו של כל מי שאינו אוהב גריינדקור ו/או לא טורח להקשיב לאלבום יותר מפעם אחת.

הרושם הכללי הראשוני המתקבל בשמיעת האלבום הוא שמדובר ברעש, ולא בהרבה יותר מזה, אך ככל שמאזינים לאלבום ביתר קפדנות וביתר סבלנות מגלים בו נקודות רבות המזכות את המאזין בחווית שמיעה כמעט קלילה. זה יכול להתבטא בריפים מהירים וקלילים יחסית באמצעי השירים, בעבודת תופים מרשימה ומקורית, או בכלליות בנגיעותיו הרבות של האלבום
בדת' ברוטלי שפוי יחסית, המספק אתנחתא מוכרת מאותם הגריינדים המטורפים והמבהילים.

זהו אלבומם השני של חולי הרוח הבלגים האלה, לאחר אלבום הבכורה העוד יותר ברוטלי, Death by a Thousand Cuts (שהוא גם פירוש שם הלהקה, שמקורו בשיטת עינויים סינית עתיקה). בין כוכבי העל (אהמ, הגזמה קלה) שניתן למצוא בלהקה זו נמצא בעמדת המתופף את סוון, סולנה של להקת אבורטד המוכרת לכולנו כבר היטב (והאמת היא שאם יש להקה אחת שלנג צ'ה הרבה פעמים מזכירה לי אותה זוהי אבורטד, על אף שההבדלים בין הלהקות רבים). בעמדת הגיטריסט נמצא לא אחר מאשר הייצוא המקומי ניר דולינר (מתופף להבות'), אך למיטב ידיעתי לא היה לו חלק בהקלטת אלבום זה.

ניתן להבחין בהומור רב ברוחה של הלהקה, וככלל ניתן לקבוע כי מדובר בהרכב "כיפי" למדי. קביעה זו יכולה להתבטא בסימפולים המשונים שבחרה הלהקה לתחילת שיריה
(לדוגמא: שורה מתוך הסרט "ביג לבובסקי"!) או בגישתה הראפרית-פרודית (שדוגמא לה ניתן למצוא למשל בשם השיר Still From Da Hood). עם זאת, ההומור והכיף אינם מפחיתים מאיכותה של המוזיקה.

ההפקה באלבום היא ללא רבב, וכמוה הנגינה והכתיבה. מעבר לכל הגריינד והפסיכוזה ניתן למצוא מטאל שכתוב היטב, מנוגן היטב, ובסופו של דבר, לאחר מאמץ קל, מהווה את אחד מהאלבומים הפצצתיים והכיפיים ביותר שנשמעו לאחרונה במחוזות הגריינד והדת' מטאל. אל תרשו לעצמכם לפספס את זה!

Leng Tch'e – Razorgrind Straight from Da Hood, Y'all!