Like Moths to Flames – When We Don't Exist

אלה שאולי זוכרים ביקורות שלי( היו 4 עד כה), יודעים שבין הדברים השנואים עליי במוזיקה כלל ובמטאל בפרט אפשר למנות נוסחתיות, שמרנות ופחדנות אמנותית. הזדמן לי הפעם להיפגש באלבום של להקה צעירה שמכיל את כל המגרעות הללו ועוד. אכן, טיעון מוצלח נגד הביקורת הזו יהיה שלא אמור להיסקר אלבום מז'אנר כזה או אחר ע"י אדם שלא אוהב אותו, אך כאן יש הזדמנות להביע קצת יותר מביקורת על אלבום, ישנה אפשרות להסביר למה לא יתכן שהמטאל המודרני יתקבל באהדה רחבה ע"י אלה שמגדירים את עצמם כמטאליסטים.

הלהקה המדוברת היא Like Moths to Flames, שמקורה בקולומבוס אוהיו אשר בארה"ב. הלהקה הזו, שנוסדה ב-2010 מציגה כאן את הבעייתיות שבנסיקה מהירה להחתמה בלייבל גדול, במקרה הזה – Rise Records ללהקה שעוד לא הבשילה מבחינה אמנותית, ומנסה לכסות על כך באמצעות הפקה נוצצת כיהלום, תספורות מגוחכות, קעקועים צבעוניים ובעיקר בעוד הרבה מאד ממה שנמצא מסביב למוזיקה, מבלי לדאוג לכך שהמוזיקה עצמה תהה שווה את הפלסטיק עליו היא מודפסת בחסותה של עטיפה מעוצבת באסטטיות מודרנית ופונטים מושקעים.

נדמה לי שהאלבום מאגד את כל האלמנטים שהופכים את המטאלקור לטרגדיה המוסיקלית שהוא כיום. ישנה בעיה די רצינית באמינות של יכולותיהם של חברי הלהקה עצמה, כי תחת כל כך הרבה השפעה מהמפיק אשר הופקד על המלאכה, תמיד צריך חובב המוזיקה לשאול את עצמו האם לא השתלבה עריכה כבדה גם בנגינה, שכן הכל יושב ממש במקום, כל תו יושב על הביט, ההבדל בין המתופף למכונת תופים מתוכנתת כמעט ולא ניתן לאבחנה, כאילו מדובר בחבורת רובוטים עם מגוון מוגבל של יכולות בתחום יצירת העניין. כל שיר חייב להכיל ריפים המושתתים לחלוטין על סינקופות שנלקחו בגסות מ-Meshuggah, בפזמון פוסט הארדקור מלא בהרמוניות מלוקקות, ברייקדאון רקיד וצפוי ובהפקה מבריקה מדי, שמנקה את כל האלמנט חסר התועלת הזה במוזיקה של ימינו שנקרא "נשמה". נראה ש"ילדי הסצנה" תובעים עוד ועוד מאותו הדבר, שכן ". השירים כמעט משחזרים עצמם, כעין עוף חול החוזר לחיים בכל פעם מחדש, ומספקים להם עוד מוזיקת רקע להתרוצצות שלהם על רחבת הריקודים. אף למרות שאין זה כבר מן הראוי לדרוש מלהקת מטאלקור שתבטא משהו מקורי משל עצמה, שכן זה לא מה שהקהל דורש, עדיין הייתי מצפה לגוון אישי יותר היכן שהוא.

אפילו המילים גנריות מדי, ובמרכזן הזמר מלהג על אותם הבדידות, הרגשות והלבטים של כל כך הרבה חבר'ה כבר דיברו עליהם בעשר השנים האחרונות, ואף לא טורח להשתמש במטאפורות משל עצמו. לפחות באוסף הטרנדים שלהם, לא כללו LMTF קטעי דאבסטפ מעצבנים כפי שנהוג לאחרונה לעשות בשילוב עם המוסיקה הזו.

קשה לי לראות מדוע על המטאליסט הממוצע לתת לאלבום זה סיכוי. אין כאן קריצה למה שעושה את המטאל למה שהוא – מאצ'ואיסטי, כבד ודינאמי. אם ברצונכם להרחיב את אוסף האלבומים שלכם, ואפילו אם יש לכם "ראש פתוח" שכל כך הרבה מאזיני מוזיקה קיצונית מתיימרים להתגאות בו, על האלבום הזה הייתי מייעץ לכם לוותר. לא שאין סיכוי שתיהנו ממנו, אבל לא עדיף לנסות משהו ששווה את הכסף והמקום על המדף( או המקום על הכונן הקשיח)?