Lindemann – Skills in Pills

לפני הכל – נשימה עמוקה. זה לא קורה לי הרבה בהאזנה (ולו הראשונה) של אלבומים שאני אוהב.

אני חייב (!) להתייחס לקונספט של האלבום הזה כמשהו שהוא סרקסטי/ביקורתי/ציני אחרת אשתגע. משמות השירים והאזנה למילותיהם אדם מן היישוב יכל לחטוף שבץ מעודף שוביניזם, סקסיזם, שנאת אדם ובוטות מינית. Till Lindemann שידרג פה את הבדיחה (לדעתי) הקרוייה הPorn Metal לרמות קיצוניות כל כך עד שאין לי שום ברירה אלא להתייחס לכל ההצגה הזו (והאלבום הזה הוא קברט מושלם) לאיזושהי אמירה מטפורית בהומור שחור וכבד על הבוטות והניהיליזם של החברה המערבית של ימינו.

הפרויקט LINDEMANN נושא את שמו של Till Lindemann שהוא הווקאליסט המעולה של RAMMSTEIN, ולמרות שהוא כולל גם את Peter Tägtgren מ-PAIN הוא אלבום שמזכיר יותר מכל אלבומים של להקת האם של Lindemann. סגנון השירה הדרמטי והמוגזם של הזמר והקצב של השירים מזכירים יותר מכל שירים של RAMMSTEIN.

אבל אם הליריקה של RAMMSTEIN נושאת בחובה מכלול של נושאים חברתיים כמו מחאה נגד גלובליזציה, שנאת זרים, וגם תכנים מיניים ופרובוקטיביים מדי פעם (עיינו ערך Pussy למשל), כל האלבום Skills in Pills מלא בטקסטים בעלי אופי מיני בוטה, התייחסות לסמים ולשנאת משפחה ושאר ירקות רקובים.

דוגמא מצויינת לבוטות המינית הקיצונית למדיי בכתיבה של השירים באלבום ניתן למצוא בשיר Fat (שמבחינה מוסיקלית הוא קברט דרמטי לחלוטין):

Your dirty sweat
My sweetest potion
Your armpit swampy
Little oceans
Your flappy butthole
A soggy cave
I put in my parts
And let them bathe
Call me freaky, call me sick
I like it sticky, I like it big (fat!!!)
I hate it skinny, I hate it flat
I don't need mini, I like it fat

שיר נוסף שנושאו עלול לעורר תגובות קשות מצד בעלי קיבה רגישה ו/או מוסר מיני שמרני במיוחד (שלא לומר "דתיים" מכל הדתות המונתאיסטיות…) הוא Golden shower שכשמו כן הוא: מהלל את האקט המיני המכונה על-ידי יודעי הדבר "מקלחת זהב" ושבמהלכו אחד מן הצדדים לאקט מטיל את מימיו על הצד השני:

Please stand up and spread your legs
I lay me down. Look up, it shakes
Let me eat your shame
Let me sip champagne
Let cry your pinky flower
Give me, give me golden shower
Let it rain, don't be blunt
Let it rain, what a stunt
Let it rain, make me grunt
Let it rain from your pretty cunt

אני חייב לציין פה לדוגמא את השיר Praise abort שסוגר את האלבום, שמהלל בכותרתו הפלות ושמילותיו מלאות תיעוב לצאצאים ולאשה של הדובר ברמה שדי העלתה בי תחושות קשות:

I hate my life, and I hate you
I hate my wife, and her boyfriend, too
I hate to hate, and I hate that
I hate my life so very bad
I hate my kids, never thought
That I'd praise abort
Praise abort

זאת בניגוד לשירים כמו Mutter או Mein herz brentt של RAMMSTEIN שכתובים מתוך רצון עז למשפחתיות, לאמא ולכל מה שילדים בודדים ומוזנחים מקווים לו.

חשוב לציין עם זאת וכפי שניתן לראות מן הציטוטים שהבאתי, שכל השירים באלבום מבוצעים באנגלית כך שיש פה מחד סנוקרת בעין לרוב הקהל שיתקשה אולי לקבל את הליריקה המינית והאנטי-חברתית הבוטה, אבל מאידך יש ניסיון אולי לפנות לקהל רחב יותר מן הקהל הגרמני שאליו במיוחד פונים RAMMSTEIN כשהם שרים בשפת אמם.

מעבר לתכנים הבעייתיים, השירים עצמם מענגים למדיי. כפי שכתבתי קודם לכן את השירה של Till Lindemann אי אפשר לפספס. היא נשמעת כאילו היא מגיעה עמוק מן הסרעפת היכן שהוא מאחורי הקורקבן. היא דרמטית, עוצמתית לפרקים ולוחשת לעתים, כך שהאוזן לא מתעייפת אלא חייבת לעקוב אחרי הניואנסים שמתאימים לקצב ולעלילה השירית בכל פעם מחדש. Lindemann מספר סיפורים מוכשר, ויהיו הנושאים שנויים במחלוקת כפי שיהיו. הוא מרתק, הוא סוחף, הוא כובש. יש לו קול מיוחד והוא לא מתבייש לעשות בו שימוש מניפולטיבי להנאתנו.

שירים כמו שיר הנושא Skills for pills או Ladyboy הם קליטים וקצביים עד רועשים אש בדיוק כמו שירים של RAMMSTEIN. למרות שיש הבדל ברור ביניהם – הראשון הוא יותר בסגנון ה"קברטי" (אני בעד להגדיר ז'אנר חדש של Cabaret Metal שאביו הרוחני יהיה האלבום הזה) שמאד מאפיין מוסיקה גרמנית קלאסית יותר, והשני יותר עצבני ותעשייתי באופן הרגיל יותר ללהקת האם של Lindemann.

בניגוד לאופייני לא אתייחס לכל שיר באלבום בנפרד. השירים הם בסגנון המטאל התעשייתי הגרמני שכולנו מכירים (וחלקנו אוהבים מאד-כמוני) של RAMMSTEIN, ואם היו מוכרים לי אותו כעוד אלבום שלהם לא הייתי מניד עפעף בשאלה. ופה מבחינתי הבעיה השנייה של האלבום יחד עם התכנים המאד בוטים עד קיצוניים שלו – הוא לא מחדש לי כלום.

אם הייתי מקבל את Skills for Pills בלי לדעת של מי הוא, הייתי מייד ובהחלטיות מוחלטת וסופית בוחן אותו כאלבום של RAMMSTEIN. וכאלבום של RAMMSTEIN זהו אלבום בינוני שלהם. יש בו שירים שכיף להשתולל אתם, אבל חסר לו ממד עומק שמקנים לו שירים קצת יותר רציניים ופחות שטותיים כפי שללהקה המקורית יש באלבומים שלה. מדובר באלבום שמאד כיף להאזין לו באוטו בנסיעה הבייתה מהעבודה. הוא מקפיץ, הוא קצבי, הוא חצוף, אבל פה זה נגמר. אין פה ממש אמירה – והאמירה שכן עולה ממנו אם היא לא סרקאסטית (ואני מאמין שהיא כן בכל הדרך) היא מעוותת ונוראית.

המדובר באלבום מיותר של RAMMSTEIN, ובאלבום נחמד מוזיקלית אבל מטריד מאד מבחינה תוכנית. אם מדובר בסאטירה חברתית אזי היא מבריקה מדיי ובוטה מדיי עד כדי טשטוש הגבול בין הביקורת לשיר ההלל.