Lost Society – Fast Loud Death

מאז ומעולם חברות התקליטים בילו את זמנן בחיפוש תמידי למצוא את הדבר הבא במוזיקה. לקראת סוף האייטיז ותחילת הניינטיז כשגל ה Thrash Metal היה בעיצומו בין החברות התנהלה מלחמה של ממש – כל חברת תקליטים גדולה ניסתה לרכב על הגל ולהחתים את "הדבר הטוב הבא" כשעל הדרך הרבה להקות סוג ז' ומטה קיבלו חוזים והוציאו אלבומים שנשמעים במקרה הטוב כמו חיקוי לא מוצלח של הלהקות המובילות דאז ובמקרים פחות טובים היו פשוט אלבומים מבישים. נכון חלקן הקטן שיחררו אלבומי פולחן אבל הרבה זבל הציף את חובב המוזיקה הממוצע. שנת 2013 בערך כ22-25 שנה ( תלוי מתי לדעתכם גווע לו ה Thrash) ועדיין המגמה הזאת נמשכת. כיום לילד כבר קוראים Retro-Thrash והוא אופנתי לא פחות אבל מנהלי חברות התקליטים למדו על בשרם את ההפסדים הכלכליים והמחיר של החתמת להקות לא טובות והם פסימיים יותר מבעבר נוכח מצב שוק המוזיקה. למרות זאת עדיין קיימת התקווה למצוא את הדבר הגדול הבא, וכך יוצא שלהקות כמו Lost Society חתומות לצד Municipal Waste, Overkill, Tankard ו Kreator. מצב קצת אבסורדי בהתחשב בזה שחברי הלהקה מושפעים מאותן אגדות בצורה ישירה ומנגנים סגנון שהוא שיר הלל ומחווה למוזיקה שאותן בנו הלהקות הללו.

אז Lost Society היא אחת ההבטחות הצעירות במטאל הפיני. להקה צעירה יחסית שקמה ב2010 וכבר הספיקה לזכות ב Battle Of The Bands של פינלנד ולקבל חוזה עם Nuclear Blast. איך הם עשו את זה? יש להם שואו טעון, המון אנרגיות והם מנגנים מעין Thrash-Speed אמריקאי טהור שיכל בכיף לצאת באמצע האייטיז והיה הופך לקאלט לכל דבר. הבעיה היא שכיום זה נשמע כמו עוד 1,001 להקות אחרות שמנגנות דומה ולמרות זאת הם מצליחים לבלוט בזכות האנרגיה הבלתי מתפשרת שלהם שנשמעת גם דרך אלבום הבכורה שלהם. תוסיפו לזה את גילם הצעיר יחסית של חברי הלהקה – גימיק שתמיד עובד והגישה המוזיקלית שלהם שאומנם נשמעת אמריקאית אך גם משאילה המון מן המהירות, והאגרסיה של הThrash האירופאי וה Crossover העכשווי.

ולאלבום עצמו, N.W.L מהווה פתיחה לא כל כך שגרתית ובניגוד למסורת של Intro ושיר פתיחה מפוצץ הוא זורק אותך ישר אל האלבום אבל לא בצורה שמרימה להנחתה. רק בשיר השני Trash All Over You אתה מתחיל ממש להיכנס אל העניינים. השיר הוא המנון מגניב שניתן לשמוע בו בבירור השפעות מבורכות של Suicidal Tendencies, Metallica והמון טעם טוב של פעם, הקול החריף של Samy הסולן רק מתבל את עבודת הגיטרות והתופים האלימים לעבר פינאלה מרהיבה של סולואים נהדרים. E.A.G נשמע ממש כמו ההמשך של Trash והולך פחות או יותר על אותו קו – Thrash-Crossover מהיר וחד כתער אך מצד שני קצת אנמי וללא ערך מוסף.

KILL (Those Who Oppose Me) כבר מביא לשולחן משהו טיפה יותר מעניין. השיר שגם יצא כסינגל הראשון מהאלבום וזכה ל קליפ נהדר מביא לנו בשר או ערך מוסף, תקראו לזה איך שאתם רוצים. החל מהתופים הדופקים בהתחלה ועד לסופו מדובר פה בממתק נוסטלגי מעלה חיוך. זו הלחמה נהדרת של האנרגיות והקצב של Megadeth, Metallica ו Anthrax הראשונים ביחד עם המהירות המשודרגת של ה Crossover המודרני ואפילו יש פה סולו גיטרה נהדר של Samy הסולן/גיטריסט ו Ossi שמפציעים פה בקטע מלודי נהדר שאפילו מכיל נגיעה נאו-קלאסית מהנה.

ולממתק השני – Bitch, Out' My Way שלמרות שהריף המוביל שלו הוא גניבה בוטה של Rattlehead ובהמשך גם קצת Devil's Island עדיין מדובר ב 4:02 דקות של כיף נותן בראש בהרגשה של פעם וחזרה נוסטלגית ל Thrash ו Hair Metal שהיו ולא יהיו עוד. שיר הנושא כבר קצת פחות טוב אבל עדיין מצליח להעלות חיוך על מי שגדל על אותן קלאסיקות ת'ראש שעליהן נשענים חברי הלהקה.

לצערי אחרי כמה שירים מהנים האלבום מאבד מהפוקוס. יש עוד שישה שירים שכולם נשמעים נהדר אבל אף אחד מהם לא הצליח להישאר לי באוזן. יש כמה רגעים חביבים ב Diary Of A Thrashman, This Is Me ו Fatal Anorexia אבל עם רגעים חביבים לא קונים במכולת, ולמאזין המטאל הממוצע עם חלוקת הקשב הבסיסית זה לא יספיק ולא ישאיר אותו מרוכז זמן רב. אז אם אתה מוריד מהלהקה את שני הדברים היחידים שמייחדים אותם קצת מעל השאר – האנרגיות והכתיבה הנוסטלגית, אנו נותרים עם עוד הרכב Retro Thrash נחמד בלבד

האמת שאין לי ממש על מה להתלונן, ה Thrash Metal חזר והוא חי ובועט כשעצם העובדה שלהקה שמורכבת מילדים שאף אחד מהם לא עובר את גיל 20 מוציאה אלבום בכורה בלייבל המטאל הגדול בעולם בז'אנר שנשלט ביד רמה על ידי הסנדקים שבנו אותו זה דבר מופלא בעיני. אז גם אם הביאו את Ed Rapka לעצב להם את העטיפה, החתימו אותם בלייבל הגדול בעולם ושמו ב Lyric Video שלהם המלצות מחברים ב Sepultura, Forbbiden ו Anthrax בסופו של יום Lost Society היא עוד להקת Retro Thrash צעירה שלמרות שהיא מביאה איזשהו משב רוח רענן בז'אנר הלעוס שכולנו כל כך אוהבים משב הרוח הזה חולף לו מהר מאוד ומתחלף בריח מוכר ודי מאוס. ממליץ לחובבי ה Thrash הכבדים להריץ שמיעה עם בירה וסקפטיות בצד ואולי להנות מאלבום כיף. כל שאר המטאליסטים ואפילו חובבי ה Thrash מוזמנים לחזור ל Vektor, ה Overkill, הKreator ה Voivod או אפילו ה Slayer האחרון. אתם תהנו הרבה יותר.