Loud n' Clear – Playing With Thunder

לא האמנתי, אבל בסוף זה קרה: הסצינה העולמית שבשנים האחרונות שלטו בה המטאלקור, הגרוב, הת'ראש המודרני ושאר סגנונות המתהדרים בניחוח המילניום החדש לאט לאט שינתה את פניה. זה קרה לאט אבל בטוח, זה התחיל מעלייתו המחודשת של האוברדרייב לשלטון, המשיך עם יותר ויותר להקות שניסו להשמע "כמו פעם", ואז בלי ששמנו לב התהפכו היוצרות וכעת אפשר לומר שהמטאל המלודי חזר ובגדול, וספציפית – גם האולדי'ז. כשלהקות כמו Airbourne ו- Voodoo Circle יוצרות היסטריה סביבן ו- Steel Panther אשכרה מושכים קהל אי אפשר כבר להתכחש לכך – יש גל שלם של להקות שמנסות לשחזר את התהילה, הלכלוך והטייץ המנומר של האייטיז אף על פי שהם עצמם לא גדלו בתקופה "הנכונה". ומכיוון שמה שטוב לגויים טוב גם לנו, לא קשה לראות את האופנה הזאת גם מחלחלת לכאן. אם עד לא לפני זמן רב היצע הלהקות המקומי כלל בעיקר משהו-קור ות'ראש-משהו, היום יש המון להקות מלודיות, אם זה פאוור, פרוגרסיב או הבי, ואם נהיה ספציפיים, אפשר גם די בקלות להתארגן על הופעה של להקה שנראית ונשמעת ממש כמו "של פעם". אם פעם היו כאן רק Crossfireבגזרת הגלאם היום יש את Metal Scent ו- Bonecrash ועוד אינספור להקות שנוגעות בסגנון גם אם בערך, ולסוללה הזאת מצטרפת כעת גם Loud n' Clear, שמתמחה בלעשות הרבה רעש עם דיסטורשן חצי חורק.

הכל התחיל מגיטריסט חולמני בשם תומר "Foxx" דרמון שהיום מחזיק בכמה דעות איתנות על איך המוזיקה שלו צריכה להשמע, אבל באותה תקופה, שנת 2003, סתם ניגן להנאתו עד שחבר שעונה לשם אסף עינב או בשם הבמה שלו "Rikki Reckless" (זמר Crossfire לשעבר) שכנע אותו לעשות עם החומר שלו משהו. הוא אסף סביבו כמה נגנים ואת הזמר לב קרזנר, ואת ההופעה הראשונה שלהם הם אירגנו די במקרה, כשאורון – הלא הוא הבעלים והאב הרוחני של מגזין מטאליסט – סגר ערב של כמה להקות והם נאלצו להתחנן אליו להכנס לרשימה על אף שהליין אפ כבר היה סגור. הנחישות השתלמה והורשה להם להופיע "אבל כלהקה ראשונה שמנסים עליה את הסאונד". אף אחד לא הכיר אותם, אבל חצי שעה אחר כך כבר כולם צעקו את השם שלהם בהתלהבות. לא הרבה לאחר מכן הם כבר הוציאו סינגל ראשון בשם Runaway, הופיעו עם Damnation המיתולוגית המקומית, הופיעו בפסטיבל מטאליסט 2004 (שם סגרו להם את השאלטר בחמש בבוקר אך קהל אוהד דרש שימשיכו) ואפילו כחימום לפול דיאנו (Iron Maiden) בביקורו בארץ הקודש.

כמו שקורה גם אצל הלהקות הכי טובות הכיף היה צריך להגמר מתישהוא, ואחרי הופעה מטורפת במיוחד הזמר החליט לעזוב, מה שגרם לפירוק הלהקה בסופו של דבר משום שלא נמצא לו מחליף. דרכיהם התפצלו, הייאוש גבר – עד אשר לפני כשנה וחצי התקבל סימן חיים מפתיע מהזמר, שדיבר עם מישהי בפייסבוק וגילה שהחתימה שלה מכילה משפט מהסינגל שלהם Runaway. הנוסטלגיה הקטנה הזו כנראה עוררה הדים נשכחים והחברים מצאו את עצמם מיד באולפן, מקליטים את כל החומר שהופיעו איתו באותה תקופה. כמובן שמשהו היה חייב לקרות בשנית, והדרך עם לב התפצלה פעם נוספת – אבל או אז המכר הותיק אסף עינב נקרא למלא את הפינה החסרה, וסוף טוב הכל טוב.

אקדים ואומר – אין בשורה שוברת מוסכמות ב- "Playing With Thunder", אבל אותה נחישות שמלווה את הלהקה מיומה הראשון היא זו שבזכותה האלבום הזה קיים. זה אולי לא ניכר בטקסטים או במוזיקה, אבל כשמדברים עם תומר מבינים כמה השקעה נדרשה כאן, איך למרות הקושי הכלכלי – כי בוא נודה בזה, להוציא אלבום זה עסק יקר מאוד – הוא חרק שיניים ועשה הכל על מנת שהאלבום הזה ייצא לפועל וללא פשרות, איך הוא דיבר עם Niro Knox (King Lizard) והגשים חלום, וגם איך הוא הסתובב יום שלם בחנויות צעצועים רק על מנת למצוא את אקדח הצעצוע עם הסאונד המושלם לשיר מסויים. במיוחד לאור הבינוניות ששולטת במוזיקה המקומית והעולמית, כשאני רואה להקה שלא רואה בעיניים והולכת עם הראש בקיר עד שתשיג את המטרה שלה – זה עושה לי את זה אוטומטית.

אבל אם נשים בצד את ההערכה שלי לפועלה של הלהקה, "Playing With Thunder" הוא ממתק קצר וטוב בזכות עצמו. שבעה שירים בסך הכל, כשהאחרון – הסינגל Runaway המדובר – מוגדר כבונוס. אבל זה לא EP ולא דמו. זה אלבום לכל דבר (או כך לפחות הלהקה מגדירה אותו) שהושקעו בו כסף, זמן, שעות אולפן והמון המון מחשבה. כמו כל אלבום רוק'נרול בועט אני לא יכולה שלא לחשוב שאני רוצה לראות את זה על במה, כי ההקשבה הפאסיבית הזו חסרה משהו, וזה רק נותן לי עוד תאבון לראות מה הלהקה בעצם מסוגלת לעשות. זה נשמע מאוד בסגנון של Skid Row וכל הלהקות של פעם, הארד רוק\גלאם עמוס בתובנות שחוקות על מערכות יחסים ואהבה עצמית, מוזיקה כיפית שמזיזה אותך וגורמת לך לדמיין גברים בשיער נפוח ומכנסיים בהדפס מנומר. הדבר הראשון שאני בודקת באלבום כזה הוא הסאונד – רוב הלהקות שמנסות להשמע "כמו פעם" נשמעות יותר מדי וואנאבי, או עם סאונד של "לא היה לנו תקציב, אז הקלטנו בגאראז' כי זה טרו". כאן, אני חייבת לציין ש- Loud n' Clear שיחקו אותה בגדול: הם באמת נשמעים כאילו הוקלטו בשלהי הסבנטיז, רק ללא הלכלוך והקראחצים הנלווים.

"New Solution" הוא כל מה שרציתם מההארד רוק שלכם: ריפים מגניבים, סולואים אנרגטיים והרבה עבודת גיטרות מצויינת בכללי, זמר ששחטו לו את הביצים בצווחות היסטריות, ליריקה סליזית והמון כיף. מי שאהב בזמנו את Crossfire בוודאי יאהב את העבודה הנהדרת של אסף על המיקרופון. "Hold On" נשען על עבודת אקורדים והדגשים של השירה, הפזמון מאוד קליט והמשיך להתנגן לי בראש עוד הרבה אחר כך והתוכן מעודד אותך ללכת אחרי החלומות שלך. שיר אופטימי, גלאמי, שמצליח להעלות חיוך על פניי אחרי סוף שבוע משעמם למדי. Niro Knox אפילו שיתף כאן פעולה בנגינה של סולו, ובגדול זה משהו שגורם לך לרצות לעלות על הארלי ולדהור לעבר השקיעה יחד עם בלונדינית מאחוריך, חסר דאגות או מטלות.
"Rise" עשוי להיות אחלה שיר לשיתוף קהל, קל לראות איך הוא משתלב יופי בהופעה. הוא יותר מינורי ומהורהר, גם כאן מקומו של סולו גיטרה איכותי מובטח, והשיר הזה מוכיח שיש בלהקה יותר מסתם "פאן"מטורף. כמובן אין אלבום גלאם\הארד רוק שמכבד את עצמו ללא בלדה – וזו בדיוק הפינה ש-"Without You" סוגר: קול מחוספס שתופס את תשומת הלב שלך, בתים איטיים ומלאי כוונה ופזמון שנשמע כאילו באמת נקרע הלב כשהוא נכתב. סיטואציה פשוטה שקל להתחבר אליה, קריאה לאהובתך שתחזור כי אתה לא יכול בלעדיה – זו פשוט נוסחה מנצחת שתמיד עובדת, אבל הביצוע כאן פשוט נהדר כי הוא אשכרה נשמע אותנטי.

את "Poison Love" דווקא פחות אהבתי, משהו בחזרתיות שלו ובריף המרכזי לא כל כך מצא חן בעיניי, אבל השירה הכנה וסי-פארט מצויין מצליחים להחזיק אותו עבורי למרות זאת. "Breathe" נשמע לי כמו משהו שכבר שמעתי איפשהוא, שזו דווקא מחמאה ללהקה משום שהייתי חושבת שמדובר בלהקה מפורסמת ונחשבת בסגנון לו הייתי שומעת אותו מחוץ להקשרו. קולות הרקע הם תוספת מבורכת ויש כאן איזו מלנכוליה נסתרת שאני מצליחה לחוש. הסינגל המצורף "Runaway" שהוקלט עם המתופף והזמר הקודם, נשמע יותר כמו משהו ש- Bon Jovi היה שמח לעשות, מעט פחות מבריק ויותר כבד ואפל, הפזמון הצליח לתפוס אותי חזק – משהו שלקחתי איתי הלאה – ולמען האמת הייתי שמחה לשמוע עוד שירים בסגנון הזה. ניתן לשמוע את ההבדלים בסאונד משאר האלבום, אבל זה לא מה שפוגם בהנאה, במיוחד לאור המשחקים הווקאליים המעולים והאנרגיה המלוכלכת של הגיטרות.

הבאסה היחידה שלי מהאלבום הזה היא שהוא נגמר מהר מדי. לא ברור מה יהיה העתיד של Loud n' Clear, משום שנדמה שהסצינה כאן בארץ לא מספקת להם את מה שהם רוצים או ראויים לו, זה פשוט קטן עליהם מדי לטעמי. נכון, הם עוד יצטרכו למצוא את הייחוד המוזיקלי שלהם בהמשך הדרך, כי כרגע זה נשמע יותר מדי כמו כל אותן להקות שהיו פעילות בתור הזהב של הסגנון – שזו אחלה התחלה, ולהקות טחנו את הנוסחה הזו עד תום בהצלחה במשך חיים שלמים, אבל זמנים השתנו ומתישהוא הלהקה תידרש ליותר מזה. בנתיים אני נהנית ממה שיש וסקרנית לדעת מה עוד יקרה איתם.

אם יש בכם מקום חם ואוהב לכל אותן להקות סטייל Motely Crue, Skid Row, Bon Jovi,, וכל מה שצווח על הבמה בשואו מוגזם ומוטרף – הגעתם למקום הנכון – אבל יותר מהכל אני מעריכה את הגישה הרצינית והבלתי מתפשרת של Loud n' Clear למוזיקה, את היכולת שלהם לצמוח ממקומות שמהם להקה אחרת כבר מזמן היתה מרימה ידיים ואת הרצון ללכת עד הסוף בעקבות החלום שלהם, גם אם ההשקעה לא תחזיר את עצמה בסופו של דבר. "האלבום הזה מוקדש לאלו שחיים את חלומותיהם" נכתב על העטיפה – ועצם העובדה שיש עוד מישהו בעולם הזה שאופטימי למרות הכל, שמאמין שזה אפשרי, שהולך בעצמו "על עיוור" כדי להשיג משהו שהוא מאוד רוצה – מספיקה לי עצם הידיעה כדי לרצות אפילו עוד יותר להשיג את החלומות האישיים שלי.