Machine Head – The Blackening

לדעתי קלאסיקות עומדות רק במבחן הזמן. ומכיוון שאני לא רוצה לשרוף 10 שנים כדי לעכל את האלבום, הצלחתי לשכנע את חבורת העורכים המכובדת שלנו למשוך כמה שיותר, כדי שאני אוכל לעכל כמה שיותר מהאלבום הזה. לא מעט זמן לאחר צאתו ואני עדיין מעכל.

אז קודם כל, כולנו יכולים לראות בגאון את ה-5/5 המתנוססים להם בצד. אם אתם לא אוהבים את משין-הד, לא מעריכים שום דבר שיש בו כבדות ודינמיקה שנשענת גם על גרוב וגם על ריפים איכותיים כפאר היצירה, ומבחינתכם יצירת מופת היא Endless pain או Transylvanian hunger – אני ממליץ בחום להפסיק עכשיו, לגלגל את העמוד עד הקצה, ללחוץ על כפתור התגובות ולרשום בגאון "לא טרחתי לקרוא, אבל אני לא אוהב את הסגנון, וה-5/5 נראים לי מוגזמים". חסכתם לי ולכם מבוכה רבה ככה.

אם יש בכם, מצד שני, אהדה לאלבומי ענק כמו Master of puppets, Vulgar Display of Power וכמובן היצירה שעשתה את Machine head למה שהיא – Burn my eyes – ועוד לא שמעתם את האלבום הזה – קחו נשימה עמוקה, זה יכאב לכם יותר משזה כאב לי

אני לא ארחיב כמה האלבום הזה –חשוב- למטאל העולמי, כמה הוא מסמל עליית מדרגה בז'אנר שחשבנו שהוא מיצה את עצמו לפני שהוא אפילו הגיע לתודעה שלנו, כמה חקייני פנתרה-ספולטורה-פיר-פקטורי שצצו כמו פטריות אחרי הגשם הצליחו להמאיס עלינו את רעיון הגרוב-מטאל באשר הוא – וכמה כולם הופכים לזניחים לעומת "The blackening" המאיים לבוא כמו גאות של חושך על עולמם הצר של המזלזלים במטאל.
לא לחינם האלבום זכה לשבחים כ"יצירתם הטובה ביותר של משין-הד" – אך מצד שני, חברות תקליטים נוטות לשחד מגזינים מדי פעם, במיוחד כשיש להם קשרים בחלונות הגבוהים בתעשייה, כדי למכור כמה שיותר אלבומים. חברת תקליטים חלשה תקבל אלבום עם ציון בינוני, וחברת תקליטים איתנה תקבל שבחים גם אם מדובר ביצירה משעממת. אני טוען שעל חודו של עיפרון וירטואלי להקות כמו Trivium ו-Lacuna Coil הצליחו להגיע לגדולה. זה לא שהם היו גרועים, הם פשוט לא היו –ממש- טובים כמו האחיות לז'אנר.

וכאן נכנסת פעם בעשור להקה שמנחילה אקסיומה, וכשהיא שופכת את כל הקלפים על השולחן – למען יראו וייראו את הרויאל-פלאש שלהם – הביקורות מתאזנות לנקודה קטנה אחת שלא מצליחה לגבב דבר מלבד "יצירת מופת".

האלבום נפתח בקול חלושה ערפילית, גמגומי מגברים וצעקתו של רוב פלין, החזן הכי טוב במטאל כיום – קולו מתחבט בין עולם הכעס, הטינה והארס לבין היגון והשכול אותם הוא מבכה – מתחבטת בין אוזן אחת לשנייה. אז ישר מתלווית אלינו פריטה אקוסטית עדינה, ממש כמו שאלבומה האחרון והמצוין – Through the ashes of the empires – הסתיים. דייב מקליין – המתופף הנהדר בעל מגע הזהב לתופים – מתחיל להרעים את הקצב, בנוסחה המזכירה את הבנייה המלכותית של Imperium באלבומם הקודם, או את Battery אם תחפשו השוואה יותר מלכותית אף מזאת – עד אשר הכל מתפרץ בהר געש של ריפים, ת'ראש מטאל מודרני במיטבו שנשאב היישר מהרחובות הכי מלוכלכים של איזור המפרץ בסן פרנסיסקו. פלין שואג את דרכו בעוצמה ואכזריות שלא היו שניים להן בקריירה שלו – גרונו ניכר מכאב וכעס מהולים יחד. הוא כועס על המלחמה האבודה שאמריקה מנהלת בעיראק, אך גם מבכה על כך שלא אין את התשובה והוא אינו רואה אור בקצה המנהרה. הריפים מתחבטים כמו בספינה בלב ים סוער, בהתחלה מדובר ב-5, ואז נוספים עוד, ועוד, שכשהשיר מגיע לשיאו בקצהו של פזמון שני אנחנו מבינים שהוא כבר מתגלגל 6 דקות אל תוך השיר ואנחנו מרגישים שרק התחלנו. באמצע הדברים כל החבורה מניחה את הכלים, משאירה את פלין במרכז הזרקורים לשיר בקולו הצרוד והשבור קינה קטנה, לפני שחוזרים לפרה-פזמון ולבית שלישי נוסף. או כן ! והסולואים ! אי אפשר לתאר במילים כמה כיף לשמוע חבורה חוזרת למוטב אחרי שנים של הדחקה, כאשר רוב פלין ופיל דאמל – הרכש האחרון עוד מהאלבום הקודם – מרביצים סולואים שלא יביישו את תקופתם ב-Vio-lence, להקת הת'ראש מטאל הפראית שהם היוו בעבר.

רק בסביבות הדקה התשיעית אנחנו מגיעים להתרסקות רבתי של גרוב איטי ב-half-time שהולך ונשאב במערבולת אל הפייד-אווט, ורק אז מתירים לנו פלין והחבורה לקחת אוויר לקראת הצלילה הבאה.

לעומת האלבום הקודם –חשבתי שמדובר ב-Imperium, או ה-Davidian לצורך ההשוואה – של האלבום, ומפה אנחנו נקבל מנות מעוטות של כזו עוצמה, אך התבדתי וחצי. השיר Clenching the fists of dissents היה רק ההתחלה. השיר הממשיך, Beautiful Mourning ממשיך בעוצמה זהה, אם כי מקוצר יותר ומעודן יותר. הגיטרות מרקדות בקלילות בין ריפים בומבסטיים לבין פריטות צורמניות מחד אך מלודיות מאידך, וישר אחרי השיר המדובר אנחנו ממשיכים בנסיקה למעלה,

Aesthetic of hate הוא השלישי, שיר שכול כועס מאין כמוהו לזכרו של דיימבאג דארל, המופנה לא רק כאצבע מאשימה, אלא כאגרוף מוחץ ומעניש, כנגד הטיפוס המלוקק והמנופח שכתב את המאמר "אסטטיקה של שנאה" – בו הוא מתאר בקצרה איך דיימבאג דארל הביא את הקץ של עצמו כשהוא כתב מוזיקה שנתנה השראה לפסיכופטים. הכעס והבוז המתבקעים מתוך השיר כמגמה רותחת היו בקלות צורבים כל מי שהעז לקחת את הצד הלא נכון שבדבר, ואני מקווה כה עמוק מבפנים שהשיר לבדו שרף כליל את היוזמה של הטיפוס ההוא לכתוב אי פעם מילה נוספת. שימו לב, מטיבי הלכת, לקטע ההרמוניות המשתולל בשיאו של השיר ליד הסולואים. כיף ב-כ' מלכותית.

לדעתי היצירות היותר מוצלחות פה מגיעות דווקא עכשיו. Now I lay thee down, שיר יחסית קצר (חמש דקות לעומת שירים של 9 ו-10 דקות המקיפים את האלבום) הוא אחד מהיצירות הכאובות והכנות ביותר שנכתבו במטאל האמריקאי לטעמי. הוא כונס את האבנים סביב סמי-בלדות כמו I'm your god now או Crashing around you ושם את היצירה המדוברת הרבה מעל כולם. אין ספק שהחלק החזק ביותר בשיר הוא עבודתו המטמטמת של פיל דאמל, שמוכיח לכל העולם כמה הוא גיטריסט מוכשר – למרות הגבלות הז'אנר לסאונד מפוחם, כבד ומלוכלך כמו קטר.

קשה לשמוע את היצירה הזאת בשמיעה אחת – אך המעיזים לעשות כן יהנו מעולם ומלואו של ריפים, של מלודיות – ושל רמה שאפילו Burn my eyes לא ראה אצל Machine head. במיוחד בשני השירים Slanderous וHalo, שאני עושה לשניהם סוג של עוול כשאני כותב על שניהם במשפט אחד. Slanderous הראשון הוא אבחת מחץ של כוח, רצופה סולואים איכותיים וריפים של ת'ראש שלא ברא השטן, בעוד Halo הוא אדרת שכול מוזיקלית שמצליחה לרגש ולהביע את העצב הטמון בה למרות שהיא כותשת במקביל כמו תריסר פטישי 10 טון. חבל לי להרחיב במילים למה שהמילים יכולות לעשות רק רע – ואני פשוט ממליץ, לעצלנים במיוחד בינינו, להעביר ישירות לשירים האלה – ולספוג את המוזיקה כפי שהיא.

השירים הבאים לא נופלים מהשירים שפתחו את הדיסק, Wolves כבד ומרוצף קטעי שבירות מצד אחד ומהירות אה-לה סלייר מצד שני – ולמרות שהוא השיר הפחות אהוב עלי בדיסק, יש בו את הקטע האהוב עלי באלבום של ריף המתגלגל ומתחלף בעוצמה אדירה.

השיר האחרון – Farewell to arms – כמו סגירתו של האלבום האחרון, הוא בלדה עצובה ומוכת יגון ההולכת ומתגברת לאיטה, בבנייה איטית אפילו יותר מ-Descends the shades of night. אני לא יכול להצביע מי מהבלדות יותר מוצלחות –אבל אין ספק שהן נותנות תחרות אדירה אחת לשנייה.

בקיצור – חבל לי להמשיך לחפור לכם, תשמעו את האלבום לעזאזל ! אה כן, רק אחרי שתשמעו את כולו 4 חודשים רצוף, תבואו ותעיזו לומר לי שלא מגיע לו 5/5.