Machine Head – Unto the Locust

אני חושב שאין דבר אשר מטלטל להקת רוק מבחינה מוסיקלית יותר מאשר להוציא יצירת מופת בשלב מאוחר בקריירה שלה. להוציא אלבום בכורה מופתי ? סבבה, לא כל כך ספורט אתגרי – לרוב פשוט נתפס כמהלך שיווקי מוצלח מאשר באמת בשורה מוסיקלית מלהקה שאמרה "היי, יש לנו אלבום אחד ממש טוב." להוציא אלבום שני או שלישי או אפילו רביעי מעולים ופורצי דרך ? לרוב זה מה שמקנה ללהקה את המעמד המכובד של "ענקית הז'אנר". לא צריך להגיע עד ל-Slayer או Death כדי למצוא טענות בשטח. מצד שני, להוציא אלבום שישי שייתפס בתור "היצירה ששינתה את פני המוסיקה של הז'אנר." האלבום לא צריך להיות יצירת מופת בכל אמת מידה, הוא פשוט צריך להיתפס ככזה כדי להכניס את הלהקה לספין שאין ממנו באמת יציאה אחת ברורה. זה קורה להרבה להקות שעושות אלבום קאמבק מוצלח אחרי ששנים הם התעסקו בקקי, ע"ע Kreator או Megadeth. זה יכול להיות שינוי סגנון מוחלט שפשוט ישים אותם על התודעה, ו-Pantera הם לא החריגים היחידים פה, וזה יכול גם… ובכן, לא לעשות להם שום דבר. כמו Machine Head.

Machine Head הוציאו ב-2007 את מה שנחשב, ובצדק, כאחת מיצירות המופת של העשור 2000-2010. יחסית ללהקה שנחשבה תמיד כמזדנבת אחרי הגדולות כמו Pantera ו-Fear Factory בתור היותה להקת-בת של Vio-Lence ולא הרכב מנוסה עם כבוד או צעיר ופעלתני, הם הצליחו בצורה לא רעה בכלל בהתחלה – ואז כמעט וקרסו אל תוך הביצה של הבינוניות המוסיקלית לקראת סוף המילניום, כמין סימן של אחרית ימים מוסיקלית שאסרה עליהם לנגן חומר מוסיקלי כבד ואוטנטי. האמת היא שאני לא מאשים את Machine Head על אלבומים כמו The Burning Red או Supercharger. הלהקה הייתה בתנופה מסחרית אבל בשפל אומנותי. Robb Flynn היה צריך להמשיך ולייצר מוסיקה – והדבר שהכי דיבר אליו דאז זה היה כנראה Deftones. אבל כאשר האינטרנט הפך את תעשיית המוסיקה על פיה – Flynn הבין שהוא בעצם יכול ליצור את מה שהוא הכי אוהב, ובכך לקנות כמה שיותר מעריצים עם מוסיקה טובה. אז אחרי אלבום הופעה חיה מוצלח אחד שסיכם את התקופה המוקדמת של ארבעת אלבומי הלהקה הראשונים, יצא ב-2003 אלבום מעולה (אם כי רק מעולה ולא יצירת מופת) שנקרא Through The Ashes Of Empires. ידה ידה ידה אחרי 4 שנים הם הוציאו גם את The Blackening – והופה, כל המפה המטאלית השתנתה. פתאום Machine Head אינה עוד זנב לאריות – אלא חלק הארי מהקבוצה הזו. פתאום ביחד עם Slipknot או Megadeth הם חוד החנית של Roadrunner הענקית, ומי בכלל זוכר את איך קוראים להם האלה Vio-משהו..

אבל כל יצירת מופת שהיא איננה שירת הברבור של הלהקה, צריכה להתלוות באלבום נוסף. והאלבום הנוסף הזה הוא אולי החלק המפרך ביותר בקריירה של להקה. Metallica עשו את Load. Megadeth התרככו לאט יותר במהלך כל שנות ה-90 עד לרמת Alternative Rock ו-Pantera נהיו יותר ויותר כבדים, כשהסמים והאלכוהול כבר מזמן מנהלים שם (האמת שדי לטובה) את העניינים. Machine Head מצידם מוציאים את Unto The Locust. אלבום שהוא בכל קנה מידה ביזארי מאד, גם יחסית איך שאלבומים נראים כיום בשוק, ובמיוחד ל-Machine Head עצמה. זהו שינוי הכיוון הדרמטי ביותר של הלהקה, ואפילו השינויים מ-The More Things Change ל-The Burning Red לא היה חריף באותה הצורה. אך להבדיל מהשינויים ההם – שהיו בסופו של דבר בחירה סגנונית, הבחירות החדשות של Machine Head הן מוסיקליות פרופר.

הלהקה בחרה לשלב שלושה לקחים שלהם. הראשון – והברור מאליו, הוא המסקנות החיוביות מ-The Blackening. שירים ארוכים ומורכבים הפכו למנת חלקם של Machine Head – והם לא מפחדים כיום ליצור יצירות ארוכות שיתנו בראש עוד ועוד עד זוב דם – ולא יהיו מוגבלות באורך זמן מעצבן כדי להשאיר אותן קליטות ו"פזמוניות" בהכרח. בנוסף לכך האלמנטים המוסיקליים של The Blackening, דהינו דגש עצום על עבודת הגיטרה, הרמוניות של גיטרות המובילות את האלבום תרתי משמע לכל אורכו – והרגשה ענקית שמדובר ביצירת מטאל ורוק ענקית שצריכה להיות שזורה במלאכת מחשבת עבור כל גיטריסט, היא תובנה בריאה שצצה עוד באלבום הקודם וממשיכה לכאן. לקח נוסף הוא הפנמה של הרעיונות שעשו את Machine Head למה שהם עוד ב-Burn My Eyes. מדובר באתנחתאות של ריפים מיד-טמפו, פתיח נקי ואפל, בנייה ארוכה ומסועפת בדרך לשיר כבד שמרביץ בכל הכוח – ועבודה מרשימה של חטיבת הקצב. הלקח השלישי והאחרון הוא בעצם ביטול כל מגבלות ההגדרה של "מהי Machine Head בשבילנו". הלהקה החליטה לבטל את ההגדרה הזו עבור עצמה, עבורנו ועבור העולם כולו. אף אחד לא יודע מראש מי היא או מה היא Machine Head, ולהבדיל אלף הבדלים מ"להקה שמחפשת את עצמה באמצעות דברים מעניינים מוסיקלית" – רעיון שלעתים משחרר יצירות ייחודיות מ-Katatonia, Anathema ו-Ulver אך גם יכולה להוביל לאסונות כמו האחרונים של Korn וחס ושלום גם הדבר הזה שנקרא Lulu.

לא, Machine Head לא מחפשים את עצמם. הם יודעים טוב מאד מי הם, מה הם מסוגלים, ומה הם רוצים להציע למאזין. הם פשוט החליטו להגדיל את הארסנל המוסיקלי שלהם משום שהם חשו עד כה מוגבלים, אבל אין פה שום חקירה של תחומים חדשים או שבירת מוסכמות. מדובר באלבום שמתחילתו ועד סופו הוא Machine Head – פשוט לא Machine Head שהכרנו.

דוגמה לכך היא ההשקעה הגדולה הרבה יותר של Flynn בגיטרה. נדמה לי שהוא קרא את הסקירה שלי מלפני 4 שנים על The Blackening ולקח את הנושא הזה של "החזן מספר אחת במטאל" קצת רחוק מדי – כי האלבום נפתח בשירת אה-קפלה של Flynn לבדו, בהרמוניה של שלושה קולות ולטינית קלוקלת. מגניב ? כן. הכרחי ? אעעע. השיר עצמו נקרא I Am Hell (ובסוגריים מזכיר שזה סונטה ב-C#, משמע צפו למבנה של יצירה קלאסית, אם כי גם התוכן לא כל כך שונה). הוא בנוי בצורה של שירת האה-קפלה של Flynn בתור התחלה, ואז פתיח נוסף, מלודרמטי לא פחות, שמרגיש כאילו Flynn לבוש ברדס ומחזיק חרמש ביד צועד בראש צבא האפוקליפסה לכיוון המאזין, לאט אבל בטוח, ורומס כל מה שבדרכו. השיר עצמו מתחיל בחלק השלישי, משהו כמו 2 דקות אל תוך היצירה הארוכה הזו – והוא בועט לכל הכיוונים. Flynn ו-Dammel מעלים באוב, מה שהם עושים כבר בעצם מאז תחילת העשור, ריפים של Vio-Lence ואפילו קצת של Forbidden – והופכים את שאר השיר לממתק של Thrash מטאל מודרני ובועט, עמוס מלודיות בסגנון שאפיין את האלבום הקודם ולוהט כמו גחל שמסוכן להחזיק בו בידיים חשופות. השיר זז ממקום למקום בלי הפסקה, מאט לקטע אקוסטי, מרביץ בגרוב משולח רסן – ובגדול נמצא בכל מקום. אבל פה כבר מתעוררת הבעיה. לי אישית הבנייה איננה אורגנית. משהו הולחם שם כמעט בכוח – מה שלא פוגם בחוויה של השיר, אבל השינויים הרבים האלה משאירים אותי יותר מותש וממרוצה. אי אפשר לומר שאין פה איזשהו מוטיב חוזר – יש בהחלט מלודיה מובילה, פזמון ברור וחלקים ששזורים אלו באלו – אבל עדיין – אולי מרוב היומרה ליצור משהו יותר "קלאסי" בהרגשה שלו – או ממש להלביש את המטאל המודרני של שנות ה2010+ על פורמט של סונטה, זה נשמע עדיין קצת חורק.

משם האלבום באמת ממשיך כלפי מעלה, עם כמה סייגים. Be Still And Know מרכז את כל הדברים הטובים מ-The Blackening (אפילו אם אינני טועה משאיל חצי ריף-ריפון מ-Halo) מחזיק בפזמון הטוב ביותר באלבום ולי מרגיש כאילו השיר שיהיה הכי טבעי להלביש על הסט ליסט הבנוי כבר של Machine Head בלי למשוך יותר מדי תשומת לב מיותרת. Locust עצמו הוא כבר משהו אחר. כששמעתי אותו לראשונה אמרתי לעצמי "זה נחמד, אבל זה לא The Blackening". כיום אני חושב שבאמת לא עשיתי לו את החסד הנכון. מדובר בשיר מצוין – מבנה מעולה, ריפים חזקים, גם המהירים וגם האיטיים עד כדי אבדון ביניהם – והאווירה העכורה של האלבום באמת מתפוצצת במלוא הירוקת החומצית שלה בשיר הזה. אין ספק שמדובר באחיו ורעו של Aesthetics Of Hate מהאלבום הקודם – למרות שהינו הרבה פחות מהיר והרבה פחות מטורלל. הסולידריות המוסיקלית שמבדילה בין The Blackening לבין Unto The Locust מתבטאת בעיקר בכיוונים מוסיקליים ברורים יותר, עבודה מלודית יותר על הגיטרות והרבה יותר שירה נקייה ומלודית, כולל ניסיונות לשיר בטון גבוה יותר בתור קול ראשון (ולא הרמוניה כמו שהיה עד כה באלבומיהם של Machine Head).

This is the End הוא השיר המוזר באלבום המוזר הזה. שיר ששזור ריפים של Black Metal מלודי לכל אורכו – תיפוף שנשמע בשמיעה ראשונית כמו Blast-beats אבל בשמיעה מעמיקה יותר נחשף כמעבר מורכב ואסתטי, פזמון מלודי וקליט (עם כי קצת סכרני מדי עבור Machine Head לטעמי) ועבודת גיטרות מצוינת. להבדיל מהשיר הראשון והמוזר של באלבום, השיר הזה חופף את השש וחצי דקות – משמע שיר קצר יחסית לאלבום הזה או קודמו.

The Darkness Within הוא החוליה החלשה באלבום. לא רק משום מדובר בנפילת מתח או קטיעת רצף, אלא שפשוט הוא לא מרגיש Machine Head בשום רגע בדרך. מדובר בבלדה מובהקת ממש בסגנון הקלאסי של הבלדות של שנות ה-90, מה שהיה יכול להתאים לאלבום כמו The Burning Red אבל פה השיר פשוט נשמע קצת תלוש. השיר ארוך מדי, לא מתפתח לשום מקום – ובגדול מאד מבייש את פירמת "השיר הרגוע והמרגש" ש-Machine Head קבעו מאז Through The Ashes Of Empires שהכיל את השיר Descends The Shades Of Night הפנומנאלי. ההמהומים של Flynn כמעט וגובלים במציקים פה, וזה מצער לי לכתוב את זה כמו שמצער לי לבשר על כך – כי אישית אני יותר מרק מסתדר עם הקול שלו לרוב. אז אני באמת מגלה מה הבעיה האמיתית של האלבום, לא בעיה שגורעת ממנו כאלבום – אלא מבהירה למה אהבתי יותר את The Blackening. גם האלבום הקודם של Machine Head הפתיע אותי, לא ציפיתי למפגן המוסיקלי של מה שקיבלתי שם – ולקח לי זמן לעכל אותו – אבל האלבום הזה פשוט לא מרגיש לי אוטנטי. אני מרגיש כאילו Machine Head מחפשים בכוח להתעלות על The Blackening ומחפשים בכוח ליצור אלבום שיעמוד בסטנדרט שלו – מה שאוטומטית הופך את השירים לארוכים יותר, לאפיים יותר, אבל מה שעשה אותם כל כך טובים בעיניי הולך לאיבוד עבורי. לא מספיק כדי לגרוע מהחוויה, אבל כמו שהייתי מחמיץ פנים עם Slayer היו עושים אלבום Crossover מעולה, הוא עדיין לא ה-Slayer שאני רוצה לשמוע. אם In Flames היו משחררים את Unto The Locust במקום Sounds Of The Playground Fading במקום Machine Head הייתי משוכנע שמדובר באלבום הכי טוב של In Flames, או לפחות מאז שהם שינו סגנון. אבל זו הבעיה, Machine Head ו-In Flames לא באמת אמורים לחלוק את אותו הז'אנר, ויש בו סוג של הטמעות מוסיקלית בה In Flames נהיו גרובים יתר על המידה, בעוד ש-Machine Head מכניסים Melodic Death Metal ופריטות טרמולו לתוך המוסיקה. אורגיה מוזרה במקרה הטוב ובלתי רצויה עבור המסורתיים בינינו.

בהמשך האלבום המגמה הזו אמנם נחלשת אבל עדיין ברורה. Pearls Before Swine מרגיש מאד נכון מבחינת ריפים, מבחינת המשקלים היחודיים שלו והטקסט המעולה שלו – שהוא בין הטקסטים הכי טובים של Flynn ממזמן, אבל הריף סיום שבו הלהקה כה גאה, במטרה להכניסו לפנתיאון ריפי הסיום המלודרמטי שלהם (שעדיין נמשל, ובצדק, על ידי Davidian האלמותי) קורץ לי קצת ל-Spheres Of Madness של Decapitated. רק אחרי שאתה חוצה את הקו שהשאיר Pearls Before Swine אתה מגלה בעצם שאתה בשיר האחרון של האלבום. איך זה קרה לכל הרוחות ? מן המסתבר Machine Head הביאו לקח קלוקל יחד איתם לארסנל מ-The Blackening – שלפיו "ארוך זה טוב, אבל אלבום באורך שעה זה רע". כדי להשאיר את האלבום על בערך 45 דקות הם פשוט החליטו לסגור את האלבום עם 7 שירים, שאחד מהם לדעתי לא ממצה ועוד אחד סתם נפילה. זה משאיר לנו בעצם חמישה שירים באלבום, אם אני כולל מה שהולך לבוא עוד מעט. וגם אליו יש לי קובלנות.

Who We Are אמור להיות ההמנון הסוגר, אבל אם אני קורא נכון את המפה, Flynn וחבורתו מתכננים שיהיה מדובר בהמנון של הלהקה ב-ה' הידיעה. מדובר ביצירה שאינה מורכבת מדי – אבל מאד קליטה, מאד אפית ומקהלת הילדים בטח מוסיפה לזה טאץ' של שירה בציבור חמודה – אבל זה לא בדיוק בדרך להיות Another Brick In The Wall part II של עולם המטאל. פזמון קליט, מילים שכולם יכולים להתחבר אליהם, זה ברור ש-Flynn יודע טוב מאד אל מי הוא כותב, והוא פונה לחדש את מאגר המעריצים של הלהקה עם מעריצים חדשים שגילו את Machine Head רק אחרי ש-The Blackening יצא. משמע ילדים. לעזאזל, לכבודם גם שמו רביעיית כלי מיתר כדי לטחון את המלודיה המובילה של השיר שוב ושוב אל תוך סוף האלבום. האלבום החדש של Machine Head יהפוך בוודאות לאלבום האהוב על הילדים האלה, כי הוא כולו מרגיש נכון למי שנחשף ללהקה פעם ראשונה. הוא בלי ספק האלבום הכנה והמרגש ביותר של הלהקה מבחינת התוכן המילולי שבו – חשוף ומוכה ובוכה בפינה בחושך, ועדיין יש לו את העוצמה והריפים הבשריים כדי לתת מאבק עבור כל אחד מהשירים של Machine Head בדיסקוגרפיה. אבל אני התרגלתי באופן אישי ל-Machine Head מורכבת יותר, חכמה יותר ואגרסיבית הרבה יותר.

בקצרה ? אלבום מעולה ? כן. ברמה של The Blackening ? בהחלט לא.