Magnum – Princess Alice And The Broken Arrow

13/04/07
כתב/ת:
לאתר הלהקה
  1. When We Were Younger
  2. Eyes Wide Open
  3. Like Brothers We Stand
  4. Out Of The Shadows
  5. Dragons Are Real
  6. Inside Your Head
  7. Be Strong
  8. Thank You For The Day
  9. Your Lies
  10. Desperate Times
  11. You'll Never Sleep

אל תשפוט ספר לפי העטיפה שלו. זה כל מה שיש לי לומר לגבי האלבום החדש של אחת מהלהקות הוותיקות בעולם הרוק הפעולות כיום, Magnum. לפני הכל, קצת היסטוריה: Magnum היא אחת מהלהקות הבריטיות הוותיקות, והעקביות. ביחד עם Uriah Heep, Deep Purple ו-Saxon, מדובר באחד ההרכבים הקלאסיים של עולם ההארד רוק הבריטי, הם החלו את דרכם המוזיקלית בתחילת שנות השבעים, עם שלושה אלבומים מצליחים, ולאחר כמה תסבוכות עם חברות התקליטים, חזרו בגדול, ובמהלך שנות השבעים והשמונים היו חלק בלתי נפרד מסצנת הרוק הכבד.

הרכב הלהקה התחלף עם השנים, אבל הבסיס נשאר זהה – בוב קייטלי (הסולן) וטוני קלרקין (גיטריסט מוביל). השניים הללו החזיקו את Magnum בחיים במהלך השנים, למרות שקייטלי הקליט כמה אלבומי סולו. לאחר כמה שנות שתיקה, הלהקה חזרה בשנת 2002 עם אלבום קאמבק מצליח יחסית, וכעת, ב-2007, הם משחררים את אלבומם החדש, Princess Alice And The Broken Arrow. ומה שאני לא מצליח להבין, זה למי לעזאזל מיועד האלבום הזה? כמו שכתבתי בהתחלה, אל תשפוט ספר לפי העטיפה שלו.

לאלבום החדש של Magnum יש עטיפה יפיפייה, ממש אולד סקול פרוגרסיב רוק: מוטיבים של עליסה בארץ הפלאות, אלימות, פסיכדליה. עברתי קצת על עטיפות האלבומים הקודמים שלהם, והם ממש ממשיכים את הקו שהתחילו בשנות השבעים. הבעיה היא שהמוזיקה שלהם נשארה רלוונטית לאותן שנים. בשנות השבעים היה ממש מגניב לשמוע להקה כמו Magnum – הארד רוק מלודי אבל בועט, חמישה שישה אקורדים לשיר, אבל עם כל אקורד עם אנרגיה חייתית. באותן שנים, אני מניח, יכולת לנקוע את הצוואר בהד באנגינג לשירים של Magnum.

אבל כיום, את מי זה מעניין? מה שנחשב בועט בזמנו, היום נשמע כמו האלבום החדש של יזהר אשדות (ואין פה מילה אחת רעה על יזהר אשדות). לדוגמא, השיר הרביעי באלבום, "Out Of The Shadows", מורכב מריף גיטרה חטייארי, שאפילו אנגוס מ-AC/DC כבר מתבאס לנגן, מלודיה ילדותית על הקלידים, תופים שנשמעים רע אפילו אצל מאיר ישראל, ופזמון המנוני מביך. המוזיקה הזו הייתה אולי בועטת לפני שלושים שנה, אבל היום היא פשוט נשמעת ארכאית.

אם ניקח את אלמנט הנוסטלגיה, הרי שגם כאן Magnum לא רלוונטיים. הם לא להקה בסדר גודל של Deep Purple, שאלבום חדש שלהם היה משהו מעניין. אף אחד מהם לא הפך לאגדה כמו ג'ימי פייג', למי, או אפילו (חלילה) סטיבן טיילר… מדובר בסך הכל בכמה חבר'ה קשישים שנהנים לנגן ביחד, ומנסים לרכב על תהילת עבר של שנים שחלפו מזמן. שייקחו דוגמא מה Rolling Stone, אם הם ממש רוצים להמשיך לקרוע במות – הסטונס לפחות מנסים להתעדכן עם השנים, לאו דווקא מבחינה מוזיקלית, כי אם מבחינת לוק ויזואלי: אלבום חדש של הסטונס לעולם לא ייראה כמו אלבום שלהם מתחילת הקריירה, אפילו שהמוזיקה נשארה אותו הדבר. גבירותיי ורבותיי, ברוכים הבאים למאה ה-21.

היום, ילד בן 17 שרוצה לקנות אלבום פרוגרסיב משובח משנות השבעים, עלול להיתקל בעטיפה פסיכדלית כמו ש-Magnum מציעים, ולחשוב ש-"הנה! מצאתי! אבא יהיה גאה בי". ואז מה יקרה? סביר להניח שאבא שלו לא מכיר בכלל את Magnum, כי מה שנשאר חשוב מאותן שנים זה הרכבים כמו Genesis, King Crimson, ELP וכיו"ב. Magnum לא היו ממש חלק אינטגראלי מהסצנה ההיא, והם לא שייכים לסצנה הזו כיום. למעשה, אני לא ממש יכול לשייך את Magnum כיום לאף סצנה – הם לא מספיק מתוחכמים בשביל להיקרא פרוגרסיב (לא מטאל ולא רוק), והם לא מספיק אגרסיביים בשביל להיחשב מטאל, הם פשוט כמה חבר'ה שמנגנים רוק'נרול בסיסי, ישן וקלאסי, וגם את זה צריך לנגן עם קצת יותר התלהבות. שוב, ראו מקרה ה-Rolling Stone.

בכל מקרה, אני עדיין לא מבין מי אמור לקנות את האלבום החדש של Magnum – בני ארבעים פלוס שרוכבים על ימי העבר שלהם? לא נראה לי שהם בכלל זוכרים את Magnum עד כדי כך. צעירים המחפשים להבין מה הלך בשנות השבעים העולזות? עדיף שייראו את "כמעט מפורסמים" ויישארו עם Deep Purple, Led Zeppelin, וההרכבים באמת מוצלחים של אותן שנים. סתם מי שמחפש הארד רוק בסיסי ובועט? שמעתי שיש הופעה בת זונה של AC/DC בקיץ, באיזה טור עולמי במימון חברת סלולאר חדשה. אני מעדיף להישאר עם האוסף החדש של יזהר אשדות. לפחות זה בעברית, והעטיפה מספיק מכוערת בשביל שאני אדע בדיוק מה אני מקבל בפנים. ובלי שום מילה רעה על יזהר, הא???