Manticora – The Black Circus Pt. 2: Disclosure

הלהקה הדנית Manticora, אשר פעילה מאמצע שנות התשעים, ומאחוריה חמישה וחצי אלבומים (!!), משחררת את אלבומה החדש, שהוא החלק השני בסאגת "הקרקס הנודד".
לא שמעתי עליהם עד לפני חודש, וסקרן אותי הקונספט שלהם – טרילוגיית אלבומים העוסקים במסעות של קרקס נודד באירופה של סוף המאה ה19 – תקופה של חילופי מאות, תחילת העידן הטכנולוגי, ימים של שינוי.

באופן מפתיע למדי, החלק הראשון בטרילוגיה הוא למעשה אלבום מכתבים, בדומה לרומן מכתבים (ותודה לשיעורי ספרות של כיתה י'): כל הטקסטים הם למעשה מכתבים של בחור חביב המצטרף לקרקס לידיד משכבר הימים. יש משהו חביב למדי בעובדה שבמקום לספר במכתבים מה קורה בקרקס, manticora נתנו למוזיקה לדבר, ומכיוון שהם מנגנים פאוור/ספיד/פרוגרסיב, הם מצדיקים את אווירת הקרקסיות הקודרת שלהם. ניתן היה להבחין מיד, כבר מהשמיעות הראשונות, שהם מושפעים מאד מהעולם של ניל גיימן (יוצר קומיקס מהנחשבים בעולם, ויוצר הסדרה המדהימה "sandman").

לאחר שסיימתי להתרשם מהאלבום הראשון שלהם (שהיה לא רע בכלל, ואם הייתי מבקר אותו הייתי נותן לו ארבע פנטגרמים מתוך חמש), ניגשתי למלאכה המקורית – סקירה של האלבום החדש, החלק השני בטרילוגיה, החלק בו המספר שלנו מגלה את הצדדים האפילם יותר של העולם המיתי אליו הוא נשאב, ובהתאם לעולם שהוא מגלה, המוזיקה לוקחת כיוון קודר יותר, פחות מהיר, דרמטי יותר.

הדבר הראשון שמציק לי במיוחד באלבום הזה היא הבחירה לעבור מפורמט של טקסטים מקורי לפורמט "רגיל"- רעיון המכתבים באלבום הראשון היה חידוש מרענן, והפעם הם מספרים את הסיפור מנק' מבטו של הגיבור עצמו, מה שהופך את הטקסטים לחלשים יותר.

מבחינה מוזיקלית, כאמור, יש האטה מסוימת בקצב. שלא יהיו טעויות – מדובר בלהקת פאוור פרוג אגרסיבית, ומוכשרת במיוחד. הם מנגנים טוב, הם מנגנים מהר, והם בונים שירים בצורה מעניינת. המעברים בין סגנונות, משקלים ומקצבים מרשימים בהחלט, והקלידן הזמני שלהם, פין זירלר (מלהקת (Beyond Twilight), עושה עבודה מרשימה.

השיר השלישי, gypsies dance pt. 2 הוא יציאה מרשימה במיוחד, ומייצג את רוב האלבום: לא מהיר במיוחד, משלב המון רעיונות מוזיקליים (כולל גניבה חביבה מ Dream Theater, אבל למי אכפת…). למרות שקטעי המקהלה המאוסים קצת פוגמים בשיר, מדובר עדיין ביצירה מרשימה. השיר החמישי haita di lupi , הוא קטע אינסטרומנטאלי מעולה, שמדגים את הפוטנציאל האדיר שיש להרכב הזה.

דבר יפה במיוחד בהרכב הזה, שהם ידועים לשלב בחכמה את כל ההשפעות שלהם: Metallica, Maiden, מוזיקה מסורתית, פרוג רוק ולפרקים קצת דום. הסולן, לארס פ. לארסן חביב: מלודרמטי כשצריך (ולצערי, הם חשו צורך עז למלודרמה באלבום הזה), צורח לא רע, אבל לא מרשים במיוחד. פרווה. ההרכב עצמו, כאמור – מעולה. מנגנים טוב, מדויק, מקוריים.

לטעמי, האלבום קצר מדי (43 דקות), אבל אני יכול להבין למה manticora החליטו לפצל את הטרילוגיה לשלושה אלבומים נפרדים, ולא לשחרר אותם כיצירה אחת – היה מדבור ביצירה עמוסה מדי, מלאה בפרטים טקסטואלים ומוזיקליים, מהסוג שלא מתאים לכל אחד. למי שמתבאס מהרעיון שלהם, רק תנסו לחשוב מה היה קורה לכם הם הייתם שומעים את היצירה הכפולה של system of a down (Hypnotize, Mesmerize) כיצירה אחת, ולא כשני אלבומים נפרדים. לא יודע מה אתכם, אבל לפעמים עדיף לפרק את החבילה.

לסיכום – אלבום לא רע, נופל מקודמו, אבל עדיין מקורי ומרענן. אני מקווה שהחלק הבא בסדרה יחזור לקו טקסטואלי מעניין יותר, כי אם כבר לשמוע על קסמים, מאגיות ושאר ירקות, אז עדיף בצורה מקורית יותר ממה שכל הרכב פאוור פרוג יגיש לנו. אם כבר חילופי עונות ומאות, אז שילכו עם זה עד הסוף.