Marty Friedman – Exhibit A: Live In Europe

נו, הגיע הזמן באמת. לאחר שישה אלבומי סולו, ארבעה עם להקת Hawai, שניים עם התאום המוזיקלי ג'ייסון בקר תחת השם Cacaphony, ועוד חמישה אלבומי מופת (טוב, ארבעה ואחד מחורבן) עם Megadeth, לא הגיע הזמן שמרטי פרידמן, אחד הגיטריסטים הטובים בעולם, ישחרר אלבום אוסף בהופעה חיה? והתזמון לא יכול היה להיות יותר טוב – תיכף חלפה שנה מאז ההופעה בישראל, ותיכף נוחת בארץ האלבום החדש שלו. אז מה יותר טוב מאיזה סיכום אמצע הדרך?

במשך שנים דאג פרידמן לבסס את מעמדו כאחד הטכניקנים הבולטים של עולם הגיטריסטים. מבין החבורה המובילה (הכוללת את סטיב וואי, ג'ו סטריאני, אינגווי מלמסטין, ג'ון פטרוצ'י ועוד רבים מכובדים), פרידמן תמיד היה עוף מוזר – מצד אחד נראה כמו השכן ממול עם פני ילד ותלתלים של בובת בארבי, מצד שני תמיד דופק פוזות של רוק סטאר, המזכירות כוכבי גלאם מטאל משנות השמונים.

מצד שלישי הוא הקפיד לרפד את המוזיקה שלו ברגעים מלודיים (ולפעמים קיטשיים במיוחד) עם המון השפעה מהמורשת היפנית, שהרי הוא מתגורר ביפן וחייב חלק ניכר מהצלחתו לקהל המקומי (ולאשתו היפנית ולתכנית הטלוויזיה שהוא מנחה שם). ומצד רביעי, הוא יודע ואוהב לתת בראש – שהרי הוא היה חלק מההרכב הטוב ביותר של Megadeth, ואחראי על כמה סולואים אגדיים מאלבום המופת RIP.

פיצול האישיות המוזר הזה בא לידי ביטוי בהיתוך מושלם באלבום ההופעה הראשון של פרידמן, שחלק משיריו הוקלטו בהופעה המעולה שלו במועדון התיאטרון, בשנה שעברה. כיאה לשינוי המוזיקלי שפרידמן כפה על עצמו באלבום הסולו האחרון שלו, אלבום ההופעה כבד במיוחד, ולמרות שהוא כולל כמה רגעי פופ ומלודיה מנצחת, כמו שרק פרידמן יודע לעשות, הסאונד מאד מלוכלך וגולמי.

Louspeaker אלבום הסולו משנת 2006, בישר על פרידמן "חדש ישן": פחות עבודת קלידים ומלודיות מסונתזות, והרבה יותר ריצות משוגעות על המיתרים, עם דיסטורשן כבד מאד, שלא נשמע אצל פרידמן מאז ימיו ב-Megadeth. ואכן, לאחר אינטרו קצר הכולל קטע מתוך "Namida" (אחד הקטעים הזכורים מאלבום הסולו הראשון שלו) השיר הפותח את האלבום הוא ביצוע מדויק ל-"Elixir", הקטע הפותח את אלבומו האחרון.

הבשורה הטובה היא שפרידמן מספק בדיוק מה שצריך בשביל הקהל שרק מתוודע אליו – מטאל טכני ומדויק, עם סאונד בוטה, וביצועים מלאי נשמה וטכניקה בד בבד לשירים הבולטים ביותר שלו. הרפרטואר הסכיזופרני של פרידמן (הכולל נגיעות פרוגרסיב, מטאל אולד סקול, רוק'נרול ופופ יפני) מקבל טיפול המותאם בדיוק בשביל אותם גיטריסטים צעירים המגלים אותו בדיוק עכשיו, ונושאים עיניהם בהערצה אל הפוסטרים שלו, כשהוא אוחז ב"איבנז" שעל שמו ומגלה שהוא לימד את עצמו לנגן.

למעריצי פרידמן הותיקים מדובר בממתק – סוף סוף אפשר לשמוע את "Cheer Girl Rampage", קטע הפופ הסכריני שלו מהאלבום הקשה לעיכול Music For Speeding, ולא להתבייש מול חברינו, הטרו המטאליסטים: העיבוד המצועצע מהאלבום הוחלף בעיבוד אגרסיבי במיוחד, שנשמע נכון יותר מתמיד. מגובה בהרכב מהודק, פרידמן מרביץ בנו תורה עם 16 שירים, הכוללים את להיטיו מכל אלבומי הסולו שלו, בתוספת הדרן חביב – ביצוע ל-"Hound Dog" של מלך הרוק'נרול אלביס פרסלי (האמן הנערץ על פרידמן). חבל רק שהביצוע ל-"התקווה" לא נכלל באלבום. אולי ככה היינו מקבלים כמה נקודות זכות אצל הגויים.

שום להיט של פרידמן לא נפקד באלבום – "Tibet", "Angel", "Thunder March", אבל ישנה נוכחות חסרה משירים משני האלבומים True Obssesions (שהיה בהחלט אלבום לא ברור, שאפשר היה לשמוע שפרידמן לא החליט מה הוא רוצה לעשות) ו-Introductions. לעומת החיסרון של שירים משני אלה, ישנה נוכחות מוגברת של שירים מאלבומו האחרון, ובאופן מפתיע, מ-Music For Speeding.

בשורה התחתונה – אלבום חובה לכל גיטריסט (מתחיל ומתקדם), אלבום חובה לכל מעריץ של פרידמן ו-Megadeth ואלבום נפלא בכללי. מילת אזהרה, חובבי הלהקה ההיסטריים לא חייבים לפקוד את האלבום – אין ופה ולא חלקיק ביצוע למשהו מהתקופה בה פרידמן הכניס עצמו לביתם של המטאליסטים שאינם גיטריסטים מושבעים, ונדמה כי פרידמן מעדיף לא לערב בשר עם חלב – אפילו ברגעים הבודדים בהם ניתן לשמוע את הקהל, כל קריאות האהבה להרכב הישן (ולפחות בארץ היו הרבה כאלה) נמחקו מהדיסק. ולמרות זאת (ואלי בזכות זאת?) מדובר באלבום חובה, ויופי של מתנה לחג. מה, לא ידעתם? תיכף פסח.