Marty Friedman – Loudspeaker

מרטי פרידמן אוהב פופ. אותו גיטריסט שהתחרה והתחרע עם דייב מאסטיין ב-"Hanger 18" מי יביא את השכן שלך מלמטה לקפוץ סוף סוף מהמרפסת אל מוות משחרר, אוהב פופ, ולא רק זה הוא גם די גאה בזה. אחרי שני אלבומי אווירה יפניים, עשרות הפקות ושיתופי פעולה עם אמני פופ מהמדינה המלוכסנת ושנה שבה שימש כגל אוחובסקי המקומי בגרסת "כוכב נולד" היפנית (עם כזה שיער אחרי כל כך הרבה שנים באמת כבר מותר לתהות על נטיותיו המיניות) אפשר להגיד בוודאות שפרידמן לא הולך לשרוף, לא חתולים ולא בובה של בריטני בהופעותיו הקרובות. אבל כנראה שאתה יכול לעזוב את Megadeth וש-All Music Guide יקרא לך אמן ניו אייג', אבל אתה לא יכול להוציא את הפאוור קורדז מהאצבעות שלך.

באלבומו החדש Loudspeaker פרידמן מקצין את הכיוון שהלך לקראתו בשני אלבומי הסולו האחרונים שלו והוציא את הדיסק הכבד ביותר שלו עד כה, הדבר הדומה ביותר למה שפרידמן עושה כאן קיים בתקופה שבה שיתף פעולה עם הגיטריסט הנפלא ג'ייסון בקר בהרכב Cacophony בשנות השמונים – ריפים מוכרים של מטאל שפותחים כל קטע ומשם עשרות רעיונות מוזיקליים ושינויי כיוון לא צפויים שנופלים על המאזין כמו מטח אבנים במשחק של בני-סכנין בטדי. אולי האסוציאציה קצת אגרסיבית אבל אי שם לפני קצת יותר מעשור, כשהייתי שומע את ההרכב, התוצאה הייתה משאירה אותי פעור פה ומאד מאושר.

ב-Loudspeaker התמונה היא קצת אחרת, פרידמן בהחלט נחוש להראות את נאמנותו לאלוהי המטאל והאלבום נפתח בהפגזה מהירה בקטע "Elixir", אבל מהר מאד מגלים שבתוך דמותו המוזיקלית הדי סכיזופרנית של הגיטריסט, אישיותו הפופית לא הולכת להעלם בלי מאבק. מריפים מהירים שמזכירים ללא ספק את ימיו ב-Megadeth, המוזיקה, בלי להתנצל, משנה מצב צבירה לתוך מלודיות די מיופיפות עם גוון אוריינטלי לא רגיל לאוזניים מערביות. התנועה בתוך הקטעים היא די חסרת מנוחה, כשביניהם נכנסת יכולתו הבלתי ניתנת לערעור של פרידמן כסולואיסט.

לדרך מלאת ההפתעות מצטרפים גם ג'ון פטרוצ'י מ-Dream Theater בקטע "Black Orchid", סטיב ואי בקטע "Viper", ובסיסט העל בילי שינן בשני קטעים. הם בהחלט מוסיפים נופך מעניין למוזיקה, אבל זהו ללא ספק הילד של אביו. כיוצר אינסטרומנטלי אין ספק שפרידמן בעל צליל ייחודי משלו, אבל יותר מהכל הוא מוכיח שהוא מוזיקאי מגוון עם כשרון נדיר. יש מעט מאד גיטריסטים שמצליחים לשלוט באצבעות שלהם כדי לייצר רגעים מוזיקליים אמיתיים, ואחרי כל הפופ, מטאל, מזרח ומערב, פרידמן משאיר את המאזין בתחושה שהוא באמת יוצר חוויה מוזיקלית ייחודית ושהוא שולט בה ביד בטוחה.