Marty Friedman – Tokyo Jukebox

עכשיו זה רשמי – ל-Marty Friedman נדפק השכל. הגיטריסט הוירטואוז שכבר מזמן לא מזוהה עם המותג Megadeth, עומד בזכות עצמו עם שישה אלבומי סולו שביססו פחות או יותר את מעמדו כאמן עצמאי, ואף על פי כן, אין מעריץ Megadeth שלא יזכור את התקופה היפה שלו בהרכב. אלבומים כמו Music For Speeding ו-Dragon's Kiss ריתקו אותי בזכות השירים הקלילים והמצויינים שהם הציעו – שירים בנויים למופת, עם נגינה מבריקה וכלל לא טרחנית של Friedman. גם ההרכב Cacophony בו היה חבר יחד עם Jason Becker הצליח לפתוח לי את העיניים והאוזניים, ויש שם לא מעט פנינים.

בשונה מגיטריסטים אחרים הוא לא מתפרע על הגיטרה סתם ולא "חופר" עד להוצאת המיץ מהסולו. להפך, השירים שלו מקפיצים, קל להתחבר אליהם והם מבוססים בעיקר על קצביות שאפשר בקלות לקחת למסלול הריצה למשל. למרות האלמנטים והאפקטים שהוא אוהב להכניס לנגינה שלו, עדיין נשמרת אצלו מסגרת השיר ובנייתו כשיר מטאל בועט, ולא שום דבר אחר. גם מי שלא ניגן על גיטרה יכול לשמוע ולהבין את המוזיקה שלו שכן יש לה התחלה, אמצע וסוף, היא לרוב לא מתפזרת לכיווני שואו-אוף מעצבנים, והיא אינה מושתתת על סולואים ארוכים והפגנת טכניקה מעיקה. כל אלה (פלוס הופעה מוצלחת בארץ) הפכו אותו לאחד הגיטריסטים שאני נהנית לשמוע, כזה שאפשר לשמוע פשוט בשביל הכיף, בלי לנסות למצוא את דרכך בין שלל ריפים עמוסים ונגינה מטורפת עד כדי תפלות.

אבל אז חל המפנה בקריירה של Friedman – הגיטריסט בעל פני הבייביפייס החליט שנורא בא לו על יפן, וכבר כמה שנים הוא גר שם, מדבר יפנית שוטפת, ואף לוקח חלק בשטויות כמו שעשועוני טלוויזיה מטופשים. כפי שהוא כותב באלבום הזה, הוא התחיל להתחבר למוזיקת פופ יפנית (סגנון המכונה גם J-Pop) ומעיד על עצמו: "זה כל מה ששמעתי, לא יכלתי לשבוע מזה. הלהיטים היפניים ריגשו אותי, בעוד הלהיטים האמריקאיים העציבו אותי… ואם כל מה שאני מקשיב לו הוא J-Pop, אם אני רוצה לנגן J-Pop ולתרום ל-J-Pop, החלטתי שאני צריך לעבור לטוקיו ולעשות את זה כמו שצריך". את המעבר הדראסטי הזה הוא מתרץ בעובדה שלהיטים יפניים נשענים הרבה יותר על וריאציות רוק ומטאל, בעוד להיטים אמריקאיים מושפעים יותר ויותר מראפ.

Friedman הלך בעקבות החלום שלו ליפן ומאז לא באמת הוציא משהו ראוי לשמו: Loudspeaker, האלבום המקורי האחרון שלו עד כה שיצא ב-2007, עוד ניסה לעקוב אחרי הסגנון הישן והטוב שלו, אך המלודיות הדביקות כבר מצאו דרכן פנימה. התוצאה היתה מוטציה די כושלת לטעמי, נסיון להשאר בתוך מה שהוא מכיר ואוהב, אך עדיין לשלב את ההשפעות החדשות שלו פנימה. לאחר מכן הוא הוציא אלבום קאברים לשירי רוק, הקלטות הופעה, וקומפילציה של חומרים מחודשים שלו. Tokyo Jukebox גם הוא אינו כולל חומר מקורי, אלא הוא בעצם (תחזיקו חזק) אוסף קאברים לשירי פופ יפנים, שיצא רשמית ביפן בלבד אף על פי שניתן להשיגו בעוד ארצות.

אני לא בדיוק יודעת אם לצחוק או לבכות. מי שאוהב J-Pop, מאנגה ותרבות יפנית שלא כוללת אומנויות לחימה – האלבום הזה בשבילו. לי פשוט מתחשק לצרוח. כל שיר כאן נשמע כמו פתיח לסדרת מאנגה, עם המון נעימות קיטשיות, סולמות מז'וריים ושמחים מדי, פרפרים ופוקימונים במיטב המסורת היפנית. ומילא אם זה היה חומר מקורי. נכון, הנגינה שלו עדיין נקייה מרבב, ואפשר לשמוע את המטאל שהוא הגיע ממנו, אבל קאברים כבדים ללהיטי J-Pop שנמצאים בראש המצעד המקומי, כולל התרשמות נלהבת על כל אחד ואחד מהם בבוקלט? בחייכם.

השיר הראשון לדוגמה, "Tsume Tsume Tsume" שייך ללהקת מטאל יפנית בשם Maximum The Hormone וזה לא כל כך שונה מלהקות ניו מטאל \ מטאלקור אמריקאיות שמשלבות גראולים עם פזמונים מלודיים. זה שיר די תזזיתי על סף האקספרמינטליות, די מטורף למען האמת. Friedman ניסה לאמץ את השיר הזה כמעט ללא עיבוד מצידו והתוצאה די מזעזעת. כשאין את השירה שאיכשהו שמרה את העניין והזרימה של השיר, זה נשמע כמו אוסף רנדומלי של קטעים, מתיפוף מהיר מאוד וחסר פשר ועד לקטעי גיטרה שאיך אומרים – לא קשורים בשיט. בצורה אירונית למדי, זה גם השיר היחיד כמעט שאפשר לשמוע את Marty בריפים בועטים ולא במלודיות סכריניות.

אם אין לכם בעיה עם קיטש, גרסאות המקור עצמן לא כל כך רעות למען האמת (יחסית למיינסטרים האמריקאי, כפי ש-Friedman הצהיר, אל תתפסו אותי במילה). אני מניחה שמי שמכיר ואוהב את גרסאות המקור יהנה מגרסאות הכיסוי המטאליות. אבל בעוד המקור נשמע כמו יציאות לא רעות במיינסטרים, Tokyo Jukebox נשמע כמו מטאל שמנסה להתחנחן. לדוגמה השיר "Gift", שיר סלואו-חתונות במקור, די חמוד אני חייבת להודות – עבר התעללות מאסיבית לגרסה קצבית של שיר מועדונים כולל ביט סינתיסייזרי אלקטרוני-שנות השמונים בטעם רע במיוחד. העיקר שמלודיית השירה עדיין נשארת בפרונט, כן?

את השיר "Amagigoe", במקור של הזמרת Ishikawa Sayuri, הוא ביצע יחד איתה בהופעות. מדובר בשיר יפני מסורתי ולא בלהיט פופ, ודווקא מעניין לשמוע את הגרסה הכבדה ולהתפלא שהזמרת אהבה את הכיסוי, אף על פי שהוא שונה מהמקור מרחק שנות אור. הגיטרה מתבלטת בתפקיד שירתי למדי, וזה בעיקר בזכות ליין השירה היפה של Sayuri אותה היא מנסה לחקות. את שיר הדיסקו "Romance No Kamisama" מספר Friedman שהוא ניגן בחדרו כאשר היה בסיבוב הופעות עם Megadeth, וכאשר הבסיסט שמע אותו מנגן את הדיסקו המוזר עם השירה היפנית הנשית ברקע, לא יכל שלא להצטרף. ואז נכנס Dave Mustaine לחדר, נענע בראשו ושאל "מה לעזאזל קרה ללהקה שלי?!" Friedman החליט לקחת את השיר הזה לכיוון אחר לגמרי, ולהשאיר רק את המלודיה הרומנטית, בלי דיסקו ובלי קצב. רק גיטרה ששרה.

"Sekai Hitotsu Dake No Hana" הופיע גם ב-Loudspeaker, ומבחינת הרית'ם הוא אכן יותר כבד ומטאלי, למרות שלעיתים הגיטרה הראשית עדיין מתעקשת לנגן את המלודיה המעצבנת. כך או כך, הוא אחד הנסבלים באלבום. כשחושבים על זה, היו לו יציאות כאלה בעבר, למשל "Cheer Girl Rampage" מ-Music For Speeding, תמיד היה נשמע לי קצת מוזר וקצבי יתר על המידה. אבל אז, בתור שיר בודד מתוך מכלול, זה היה נשמע לי חינני. זה לא היה נשמע פופ מיינסטרימי מעפן, זה היה נשמע חדשני ו"קצת אחר", ועדיין היה סולו הארד-רוק מוכר וטוב להשען עליו. אבל כשמדובר באלבום שלם שהוא הקצנה של הסגנון, זה עולה לי על העצבים אחרי שניים וחצי שירים.

כנראה שתלוי איך ניגשים לזה. אם באים בראש מספיק פתוח ולא נבהלים מהקונספט, ומבינים שמדובר בגרסאות כיסוי, אולי אפשר להנות מזה. למי שמתעקש – אנא שמעו את גרסאות המקור קודם, יהיה קל יותר להבין מה Friedman ניסה להשיג כאן. אני אמשיך לקוות ש-Marty שלנו יתעורר יום אחד ויחזור לעשות את המוזיקה שאני מכירה ואוהבת, כזו שלא כוללת בשום צורה ואופן דמויות מצויירות בעלות עיניים ענקיות, שיער בצבעים זוהרים וחזה חסר פרופורציות. אני מניחה שאי אפשר כל כך להאשים אותו, סביר להניח שהיפנים מתייחסים אליו כמו סוג של אל – לעומת העולם המערבי בו הוא אמנם היה מפורסם אך לעולם לא היה מצליח להתחרות בשמות כמו Steve Vai או Megadeth עצמם. אולי Friedman סוף סוף מצא את הנישה שלו, ואם זה מה שטוב לו מי אני שאעביר ביקורת. אבל אם כבר J-Pop, לפחות שיתחיל כבר לעבוד על חומר חדש ויפסיק להתעסק בשטויות כמו קאברים, רימייקים וקריוקי.