Mastodon – Blood Mountain

אפשר לשמוע את המסטודון מרחוק: החל בהלמות התופים של צעדיו וכלה בשאגות האימתניות שבוקעות מגרונו. מסטודון, שהוא מעין הכלאה בין ממותה לפיל, הוא שם הולם ללהקה מאטלנטה שכל הניסיונות לתחום אותה בהגדרות עלו בתוהו, ושלמרות סגנונה האזוטרי במקצת, היא מכתיבה הרס בעולם המטאל כבר מאלבומה השני. שימו בחדר אחד ת'ראשרים גרמנים בטריפ לא נעים במיוחד יחד עם משוררי דום פיוטיים עם חיבה לחומרים אקספרמנטליים. מה תקבלו? נכון, מכות. אבל בסטייל.

וככה נשמע החדש של Mastodon – כמו הקודמים, גם הוא לא מפסיק להכות, ומשלב אלמנטים מסלאדג', פרוגרסיב, דת', דום, ועוד ועוד, אך הפעם יש כאן עוד משהו. כמו להקות נוספות שהתחדשו השנה באלבום שלישי (ע"ע Adagio, Beyond Twilight), גם Mastodon התחדשו וחידשו, והחיפוש העצמי הבלתי נמנע שלהם לווה בתוצאות מעניינות. אם באלבומים Remission ו-Leviathan, שהצליחו לקבע את הלהקה עמוק בתודעה, Mastodon הציגו כוח בלתי נשלט כמעט, והפעם קיבלנו את המוצר באריזה משופרת ומשודרגת: חוץ מהסטייל הרגיל שלהם, Mastodon מתחילים לפזול קצת הצידה ולהכניס תחכום וטירוף לחומרים המוכרים.

נדמה שאף אלבום מאז Remission לא הציג עוצמה כמו שהוצגה בו – אלא המפלצת התעדנה, השתפשפה והבינה שאם לא ילך בכוח, אז "הבה נתחכמה לו". באלבומים הקודמים, עבודת התופים המעולה של בראן דיילור היתה הדבר הראשון שתפס אותך בביצים. דיילור, חיה רעה וממותה מוזיקלית בפני עצמו, בורך בידיים של שד על אקסטות. כל מכה שלו מלווה בעוד עשרה רולים, כל בס בריצת אמוק על מערכת התופים כולה. הוא הדופק של הלהקה, חי ובועט ופועם בחוזקה. אך דווקא באלבום הזה, דיילור מתמתן: כל שיר אמנם נפתח בהבטחה, אבל ליין התופים כבר אינו בולט כבעבר. הופחתה כמות הרולים והמשחקים שהוגנבו עם כל פעימה, והאומנות המרשימה שקבעה סטנדרט חדש הפכה למהוססת יותר.

אך אל דאגה, על כך מכפרות הגיטרות והשירה, שעלו רמה מהאלבומים הקודמים, Mastodon מעזים לדרוך על קרקע לא מוכרת, ולא פוחדים להכניס ריפים, סולואים, ואפילו שירים שלמים שהם, נו, מוזרים יותר. הפסיכוזה חבויה היטב: "The Wolf Is Loose", השיר שפותח את Blood Mountain, דווקא מקובע חזק בנישה המסטרדונית. ריצת הזאב במסע הציד שלו מתבטאת בדהרת תיפוף קצבי, סאנדרס והינדס מאחדים קולות בשילוב שנשמע כמו סולן יחיד, וגם כשהטון נהיה לוחמני מעט פחות, הוא עדיין שומר על אגרסיביות וחספוס. אפשר לראות במעברים המוזיקליים את המעבר בין זאב לאדם, בין תאוות דם חייתית לשפיות אנושית מסויימת.

Crystal Skull ממשיך קו זה. הפעמה מודגשת היטב בליין מבריק, הריפים וההפוגות במקומות הנכונים, עד לעליה לשיא, בשאגות וצעקות, ובסולו גיטרה מהיר והשחלות קצביות פה ושם. סקוט קלי (Neurosis) תרם את קולו לשיר, הראשון בשורת אומנים שמתארחים כאן – בעקבותיו נשמע גם את ג'ושוע הומה (Kyuss, Queens of the Stone Age) בשיר "Colony of Birchmen", ואת סדריק ביקסלר-זוולה (At the Drive, The Mars Volta) בשיר "The Siberian Divide". כך או כך, גוון אחיד נשמר בשירה, ולא נשמע הבדל משמעותי באינטונציה בין הסולנים השונים. נקודת המפנה מתחילה להסתמן ב-"Sleeping Giant" שמציג גיטרות מעניינות יותר, המלודיות פורצות החוצה בפתיחה אווירתית, ולאחר מכן משתכללות בליין הגיטרה שמטפטף בהד על גביהן כמוטיב שחוזר גם מאוחר יותר, כשבקטעי השירה הוא מתאחד עם הסולנים בקצב איטי וכבד, כמו צעדי הליכתו של ענק.

ואם במוזרות עסקינן, "Bladecatcher" הוא שיר שנשמע כאילו נלקח היישר ממעמקי הפסיכוזה של, נגיד, Dillinger Escape Plan. אחרי פריטה מז'ורית חביבה שעם קצת דמיון יכלה לשמש כהפוגה בסרט ילדים, אנו נשאבים למערבולת של תופים וסקראצ'ים, שמזכירים קלטת חורקת שהורצה בטעות מהר מדי בטייפ. הגיטרות רצות על סולם הלוך ושוב, מה שנשמע יותר כמו תרגיל טכניקה דבילי מאשר ליק מושקע (גם בשיר "Capilliarian Crest" הם נפלו לתרגיל דומה, ויצאו ממנו בחוכמה בשבירה נהדרת), אבל בסופו של דבר, המכלול מהווה יציאה מעניינת, שלא ברור מהיכן באה, אבל מוכיחה ש- Mastodon אקספרמנטליים יותר משחשבנו. אי אפשר שלא לתהות אם אין מסר חבוי בין כל הרעשים – אולי אם נריץ את השיר בהיפוך ונדלג על כל סקראץ' שלישי, נקבל את קולו של השטן בכבודו ובעצמו, בוידוי קורע לב שהוא בעצם אוהב מיינסטרים. או משהו כזה.

"Colony of Birchmen" אמנם לא מחדש הרבה, אבל הוא מאוד קליט וכיפי. יש לו סאונד קצת אחר, קצב פשוט ואחיד, וליריקה הרבה יותר ברורה משאר האלבום. הוא מתקשר לליריקה של "The Wolf is Loose", ושוב נלבשת דמות הזאב, יחד עם שאר יצורים פנטסטיים אלו ואחרים. זה לכאורה "השיר הבטוח" של האלבום: לא מפחיד מדי, לא כבד מדי, לא פרוגרסיבי מדי. מן הצהרה של "אנחנו בסדר, אנחנו לא נושכים… ואולי בעצם כן". "This Mortal Soil" הוא אחד האהובים עליי. יש בו עצבות, כשהשירה נעה בין שבריריות רכה ונוגה לטאץ' גרובי. יש כאן משהו אחר, פנימי הרבה יותר, שגורם לך לרצות לעצום עיניים ולשקוע פנימה באיטיות.

כמו "Bladecatcher", גם "Pendulous Skin", השיר שסוגר את האלבום, הוא מעין ביצת הפתעה. אך כאן, במקום השתוללות סכיזופרנית, קיבלנו ממתק. דמיינו את Faith No More על סמים מנסים לבצע בלדת בלוז א-לה הנדריקס, פלוס נגיעות קלידים סטייל דיפ פרפל. לא קשור בכלל ל- Mastodon, אבל התוצאה יפה, נוגה ואווירתית, מתנדנדת בין מציאות להזיה – ומהווה סגירה מושלמת ובלתי צפויה לחלוטין לאלבום – שיר שיגרום לי להשען אחורה ולהאנח ברכות כשקצה של חיוך מונח על שפתיי. אגב, יש גם טראק סודי משעשע, שבו שומעים "מעריץ" מתוודה ש-Mastodon היא הלהקה האהובה עליו, ומביע תקווה שלא יכעסו עליו שהעלה את כל השירים שלהם לאינטרנט בחינם. ממותות, ככל הנראה, יודעות גם לגחך.

בסך הכל, Mastodon עשו עבודה טובה: מחד, שמרו על המקורות והסגנון שאותו, אפשר לומר, הגדירו, ומאידך, בכל פעם שהתחלנו להשתכנע שכבר שמענו הכל, הביאו אותה בעוד טריק נשלף מהשרוול. פה ושם יש פיקשושים: "Circle of Cysquatch", לדוגמה, חוץ מהעובדה שהוא מתהדר בשם בלתי ניתן להגיה (ולמתעניינים: Cysquatch הוא שילוב בין קיקלופ לביג-פוט), מצטיין בתפקיד גיטרה פשוט-אך-במקום, אבל האפקטים האלקטרוניים באמצע לא קשורים לשום דבר, והיה עדיף לולא קול הרובוט המעצבן במקצת. ב-"This Mortal Soil", יש פאשלות בדמות קטעי גיטרה מיותרים הבנויים רע, וחבל. סולו בסולם לא מתאים צורם בשיר האחרון, "Pendulous Skin". אם נשווה לאלבום הקודם, Leviathan בנוי בצורה חכמה יותר, ושומר על הכאסח מ-Remission, אבל מצד שני, Blood Mountain הוא התפתחות מסקרנת הרבה יותר, ולכן קשה לי להכריז על Leviathan כמתעלה עליו.

כמו כן, הקונספט שב-Leviathan, שמבוסס על הספר מובי דיק, מודגש. כאן אין קונספט, אלא יותר הצהרת נוכחות: הצלחנו לטפס על הר הדם, יכלנו לכל המפלצות בדרך והגענו לפסגה למרות כל המכשולים. אך בניגוד למטפסי הרים אחרים, Mastodon לא מטפסים לפסגה רק "כי היא שם", אלא כדי ליצור ז'אנר חדש במטאל. למרות שבאלבום הזה הם חתומים בלייבל האימתני Warner Music, הקשור לחברת הסרטים המצליחה, הם לא מתכוונים להבלע בתעשיה, אלא להניף גבוה את דגלם המכריז "באתי, ראיתי, כבשתי": Mastodon, כמו מטאליקה לפניהם, מעזים להעז. אוהבי הלהקה לא יתאכזבו מאיכות האלבום, ואף ייהנו מהרצון לחידוש, ההעזה וההומור, שמקשטים אותו לכל אורכו. אין ספק ש- Blood Mountain יתברג חזק ברשימת האלבומים המובילים לשנת המטאל 2006.