Matricide – We Are Alive

ישנן חוויות בחיים שקשה לתאר במילים ופשוט צריך לחוות מתוך התנסות. ישנם אלבומים שלא משנה כמה אתאמץ, לא אצליח לתאר אותם במילים חוץ מ"קחו, תשמעו". ה-EP הראשון של Matricide, שכולנו חיכינו לו כבר חודשים, הוא אחת מהחוויות האלו. קשה להסביר כמה הוא מתלבש טוב בבוקר עצבני, או מבטא בצורה הטובה ביותר שלל רגשות. קל להזדהות איתו, כשהבאסים רועמים והכל יושב בדיוק מושלם שמזכיר את Lamb Of God או Meshuggah, המאוד אופנתיים היום – מטאלקור שלמרות שהוא כל כך טכני ודוקר הוא גם פוגע ברובד עמוק יותר, אותו וייב שמזיז אותך ועוטף אותך בתחושת אופוריה מוזיקלית בה הכל מותר.

כמו בכל EP ראשון של להקה ישראלית נשאלת שאלת "אבל למה לא אלבום מלא"? יש כאן רק חמישה שירים באורך כולל של עשרים ואחת דקות, אך התחושה שהם נותנים מספקת: זה מלא, זה שלם. זה כמו חצי Vulgar Display Of Power שלאחריו אני לא יכולה להמשיך כבר כי הספיק לי, וכל המוסיף גורע.

ציני, ממורמר ויוצא בהגנה על אידיאלים ונגד חברה מורעלת, We Are Alive מכה בעור התוף בשאלה "Why Am I?" . אפשר לומר שהוא מכין אותנו לבאות בתכנים המתפרצים, בקטעי המעבר המתעתעים, ובבאלאנס הייחודי שלו. הגיטרות בפרונט מכתיבות את העניינים אך עדיין הסאונד מלא ועשיר, בניגוד לאופנה העכשווית בה הגיטרות מאפילות על הבסים והמקצב, או לחלופין – הכבדות של התופים מונעת מהגיטרות להתבטא במכלול. כאן הסאונד נותן תחושת חיבור, של "להיות בתוך" השירים, מה שמעצים את חווית ההאזנה, וכאשר מתווספת מעל הכלים שירה המתלבשת "מלמעלה" חושי המאזין מנוצלים בצורה מקסימאלית.

"Eyes Corrected" משופע בגיטרות גרוביות כאשר המוטיב "Step Aside!" הנצרח במלוא הגרון מוביל את השיר. לצד השירה הלא עוצרת במקום, הגיטרות והתופים נמשכים דווקא לברייקים ולקצב איטי וכבד, מה שיוצר מעין ניגודיות משלימה והזכיר לי משום מה את Dissonant של פעם. דווקא לקראת הסוף ישנה התפתחות מהירה יותר וללא פשרות, בלשון העם "התחרעות". ב-"Hope" כבר מבינים שהכיוון הכללי הוא למעלה ובכל הכוח – יש באלבום לא מעט דאונרים, אבל הם לא יותר מאשר "שקט שלפני הסערה". לא תמצאו פה שירה נקייה (אולי פרט למשפט אחד או שניים לצורך העצמה), אין כאן התבכיינות מיותרת ושום בלדות או קטעי מעבר שקטים הנמשכים יותר מכמה שניות: זה חד וחלק, אך בגלל השמירה על גרוב והריפים המשתנים סטייל להקות אקספירימנטליות יותר, זה עדיין מצליח לרתק את האוזן.

"We Are Alive", שיר הנושא, קצת שונה מהאחרים – הוא מתחיל בריף המזכיר את השיר הפותח, והפריטה האיטית והמלודית בפזמון והאווירה המלנכולית-אפלולית גוררים את המאזין בתחושה של סיום לקראת השיר האחרון. נשמע כאילו יש כאן אמירה שבאה ממקום עמוק יותר, משהו מיואש – כאשר המשפט החוזר "We are alive" ניצב בצורה לועגת להלך הרוח הכללי. אי שם באמצע השיר אני מוצאת את עצמי קצת מסוחררת כאילו שקעתי פנימה: זה מרגיש כמו סוג של טריפ שהתחיל בשיר הראשון ובלי שתשים לב משך אותך מטה, עד השיר האחרון. האלבום משדר תחושה של חום וקור לסירוגין, התקיפות והכוחניות מחד והאיטיות המסתורית מאידך – אל תתפלאו אם ל-"My Escape" תגיעו בזיעה קרה.

"My Escape" עצמו שפוי יותר ומאפשר את ההתאוששות הנדרשת: צורת הבניה וסדר השירים בוצעו כאן בצורה נפלאה וקל לאוזן למצוא רצף הגיוני המקשר את השירים, מעין The Downward Spiral המיתולוגי של Nine Inch Nails מבחינת ההרגשה, רק במטאל. חברים, הציפייה השתלמה: We Are Alive נותן תחושה כללית של חיות, של "אנחנו פה ולא תסתמו לנו את הפה", ומוכיח כי גם בז'אנר עמוס לעייפה ניתן למצוא פנינים. ההופעות המוצלחות והביקורות החיוביות מכל עבר, וכעת EP הבכורה והופעת ההשקה הקרבה, כל אלה מסמנים את Matricide כמלכי השכונה הישנים-חדשים.