Mayan – Quarterpast

משהו טוב יוצא מהולנד המנומנמת: את השם MaYan אתם בטח לא מכירים, אבל על Mark Jansen המייסד בוודאי שמעתם. מדובר בגיטריסט שהקים את After Forever ו- Epica, וכעת את MaYan, בה במפתיע הוא דווקא אינו מנגן אלא תופס את עמדת המיקרופון בגראולים. ויש בונוס: היות והבחור יצא עם הבחורה הכי יפה במטאל, הלא היא Simone Simons, וגם כבר רגיל לשיר איתה דואטים על המיקרופון, רק מתבקש שהיא תהיה חלק מהפרויקט הזה יחד עם חצי מ- Epica, כשגם Floor Jansen מ- After Forever נזרקה פנימה. עם כל סלידתי מזמרות גותיות דווקא שתי אלה באמת יודעות לשיר, תוסיפו לזה שם הרומז לתרבות עתיקה, עטיפה פגאנית הכוללת אדם עם מסכת שור, וקילומטרז' של נסיון מכל הנוגעים בדבר ותבינו שעם אלבום בכורה כזה אי אפשר שלא לנצח.

ברוב הפעמים, קל לקטלג אלבום לז'אנר, למצוא את ההשפעות הבולטות, לגבש דעה ראשונית על סמך החיצוניות שלו ולהחליט תוך כמה שירים בודדים אם זה מגניב לכם את האוזן. אחר כך, הדקויות צפות, ההבדלים בין השירים בולטים יותר לעין, שלל אלמנטים חבויים מתגלים. אבל לגבש דעה בסיסית, "שלי" או "לא שלי" – כמו רושם ראשוני, בדרך כלל נעשה כבר בדקות הראשונות של השמיעה. Quarterpast הוא מהסוג השני של אלבומים, הלא-צפויים, אלה שקשה לאכול אותם. שחשבת שהבנת את הקטע בשני השירים הראשונים ואז הוכיחו לך אחרת בשלושה הבאים. שבאת לקטלג תחת ז'אנר מסוים ואז קיבלת כאפה חזקה באיזה ריף לא צפוי. זהו Quarterpast – חידתי, לא חושף את כל הקלפים בבת אחת, מכריח את המאזין להקשיב לו עד הסוף לפני שיגבש אפילו דעה ראשונית, אבל מצד שני – לא אקספירימנטלי, מעיק או משתרך על פני חמישים סגנונות שונים בלי אמירה ברורה. ואלבום כזה מצליח לאתגר אותי, קודם כל – כי הוא פשוט לא כמו כולם, וגם כי אני אוהבת לפענח חידות, לפתוח דלתות עם סימני שאלה עליהן, ולרקוד בטקסים פגאניים לאור ירח (טוב, לא באמת).

זה מתחיל כמו ד'ת מטאל סימפוני, כולל גרואלים עמוקים ומפחידים, ריצה מהירה על אותו מיתר בגיטרה, קטעי מעבר מודגשים וקלידים שעושים אקורד בשעה. אבל פתאום משום מקום נכנסות הזמרות, בהתחלה כמקהלה מפתיעה ואחר כך בקטע שקט ומפתה. מה שאהבתי כאן, ולאורך כל האלבום, שהזמרות לרוב לא נתקעות על סופרן מציק ואוורירי אלא מקבלות תפקידים מעניינים ועוצמתיים, עם הרבה דרמה. Mainstay of Society"" מתחיל כמו שיר פרוגרסיב למהדרין ומקבל גוון סטייל Opeth בהמשך עם קריצה לנו-מטאל בסגנון Korn בשירה בקטעי המעבר. שירים כמו "Course of Life" או "The Savage Massacre" משלבים זמר מלודי עוצמתי (Henning Basse) שלא יבייש אף להקת פרוגרסיב שמכבדת את עצמה לצד גראולים שמאוד מזכירים את Cradle of Filth ו"לחישת הנחש" שלהם, ואלה גם השירים שהכי אהבתי משום שבהם הגיוון והמינון פשוט מושלם. "Essenza Di Te" אולי קצר, אבל יש כאן אשכרה זמרת אופרה אמיתית (או הנשמעת כזאת) אנונימית יחסית בשם Laura Macri שלא מנסה לעדן את הקול האופראי העשיר שלה כדי ש"יזרום יותר טוב עם המטאל" – בדיוק בזמן, בדיוק במינון הנכון, והתוספת הזאת מעשירה את המוזיקה פלאים. "Bite the Bullet" מבחינתי הוא הפנינה של האלבום – פזמון קליט, מוזיקה אווירתית ומהירה לפרקים, גראולים וקולות רקע אופראיים. בקיצור, כל מה שהאלבום מתהדר בו – בשיר אחד, ואם אתם עדיין מתלבטים לגבי Quarterpast, קחו ממנו רק את השיר הזה לשמיעה ואז תחליטו. "War on Terror" יחסית סטנדרטי לז'אנר, אבל מקצב הואלס שמשולב בו נותן את הטוויסט הנכון.

אף פעם לא היה לי משהו נגד בלאק מטאל. פשוט מצאתי אותו מעייף בנקודה מסויימת, שלרוב הגיעה אחרי שני שירים. אבל MaYan הצליחו לשלב בז'אנר כל כך הרבה ז'אנרים שרחוקים ממנו שנות אור, השכילו לשלב ליינים מלודיים מצויינים לצד הגראולים המתבקשים, השתמשו בזמרים, בנגנים ובכלים שלרשותם שלא בדרך הצפויה והלעוסה, שילבו את כל השטיקים שכבר ראינו ושמענו בכל ז'אנר – קולות סופרן מעל מהירות רצחנית, שירה מלודית לצד צרחות, תיפוף מהיר לנגד קלידים איטיים, אבל איכשהוא הם הצליחו להוציא תחת ידם תוצר מרתק, מבלי לפול לקיטש אפילו פעם אחת. אפילו קטעי הקישור הקצרים עשויים בטוב טעם ומספקים אווירה קודרת, כאילו זה פסקול לסרט. כל פעם כשמעט התעייפתי נכנס אלמנט חדש או שהשיר קיבל תפנית לא צפויה. ללא ספק, הסופרגרופ הזה שסטה מהתחום המוכר והנעים שלו – מטאל גותי, הצליח לעשות נפלאות ולמצות את היצירתיות שבו.