Maze Of Torment – Hidden Cruelty

09/09/07
כתב/ת:
לאתר הלהקה
  1. Breach the Wall
  2. This Vision
  3. Terminate-Obliterate
  4. A Few More Bullets
  5. Hidden Cruelty
  6. The Icons Burden
  7. Death Inhaled
  8. Day Of Passing
  9. Dead Run
  10. The Chasms Flame

כשקיבלתי את דיסק הפרומו של אלבומם האחרון של Maze Of Torment, הבחנתי כי מתנוסס עליו בגאון הכיתוב: "Maze of Torment פיתחו את הסאונד שלהם והוסיפו נגיעות מ-Slayer, Testament ו-Morbid Angel". לאחר קריאת שורות אלה, נדלקה בראשי צ'קלקת אזהרה אדומה וגדולה – הניסיון שלי עם להקות שמגדירות את עצמן מוזיקלית לפי סגנון של להקות אחרות מסתכם ברב המקרים במפח נפש.

אני לא יודע מה אתכם, אבל לי אישית יש לי סלידה מאומנים שממחזרים חומרים מוזיקליים לא שלהם. מכיוון שזו אמירה מאוד כוללנית ואפילו מעט סתומה הרשו לי להסביר את עצמי: קיימות שתי קבוצת בתוך הסקאלה הזו של מיחזור חומרים מוזיקליים. קבוצה ראשונה היא של אומנים הממחזרים חומרים משל עצמם, החל מרמת ביצוע תבנית מוזיקלית קבועה שהופכת לסמל המסחרי שלו, וכלה ברמת ביצוע שירים "חדשים" שנשמעים ממש כמו שירים "ישנים" של אותו אמן (אמנם אלו דוגמאות שאינם מעולם המטאל, אבל שלמה ארצי ורמי קלינשטיין עשו מזה קריירה משגשגת). שנויים במחלוקת ככל שיהיו, אמנים כאלה אני עוד איכשהו יכול להעריך. בסופו של דבר הם אלו שיצרו לעצמם את התבנית הזו, פיתחו אותה וטחנו אותה עד דק לקול צהלת מעריציהם.

לעומתם ניצבת קבוצה שנייה, אשר יצירותיה האומנים בה עברו כבר מזמן את גבול "שאיבת ההשראה" מאומנים אחרים, והם פשוט מעתיקים, במקרה הטוב את אותה תבנית מצליחה שפיתחו אומנים לפניהם, ובמקרה הרע יצירות שלמות, לא שלהם ולא כמחווה לאומנים מהם העתיקו. הדוגמא הטובה ביותר לסוג אומנים כאלה (וכאו שוב אני מתנצל, גם הם לא ממש באים מעולם המטאל) הם "משינה" – אחת מהלהקות האהובות עלי עד לגיל 17 בערך, כשגיליתי לתדהמתי שמרבית מלהיטיהם "שאבו השראה" במקרה הטוב ובמקרה הרע פשוט הועתקו מאמנים כמו בוב דילן, Madness וה-Pixies (המקרה של ההעתקה מן ה-Pixies הוא הכי גרוע לדעתי, האלבום "מפלצות התהילה" של משינה שנחשב לאלבום הכי רוקיסטי של הלהקה הועתק כמעט אחד לאחד מהאלבום Bossa Nova של ה-Pixes).

אבל לא במשינה עסקיננו, אלא ב-Maze Of Torment, להקת דת' / טראש שבדית ותיקה, בת 12 שנה, שהוציאה עד כה 6 אלבומים, כשהאחרון בהם, בו אנו דנים, הוא Hidden Cruelty. אני מודה ומתוודה, מעולם לא שמעתי עליהם, ולאחר ששמעתי את אלבומם האחרון, אף לא מקונן בי הרצון לשמוע ולו אלבום אחד מאלבומיהם הקודמים. הרבה נגיעות של דת' מטאל לא תוכלו לשמוע ב-Hidden Cruelty, גם לא מה-"טעם" של Morbid Angel או מ-Testament. מה שכן תוכלו לשמוע, וללא ספק "הטעם" השולט באלבום, זה את ה-"טעם של Slayer", ומדובר כאן בהרבה מעבר ל-"טעם". Maze Of Torment פשוט מעתיקים את השירים והסגנון של Slayer, התיפוף של לומברדו, הריפים הצווחניים של קינג ואולי אף במעט את הקול המחוספס של אראיה. לא מדובר פה בשיר אחד או שניים אלא אלבום שלם שנשמע כמו מקבץ שירים של Slayer מתקופת Reign In Blood. אם תתאמצו מספיק תוכלו אפילו לשמוע קצת את Master Of Puppets של Metallica בשיר "The Icons Burden".

אינני מתכוון להרחיב את הדיבור על שאר השירים באלבום מכיוון שמדובר בהעתקה מהסוג הגרוע ביותר, ועדיף היה שבמקום להתפנות ולהקשיב לאלבום הזה תנעימו את זמנכם בהקשבה לכל אלבומי "המקור" של Slayer. כנראה שגם Maze Of Torment, הבינו שאין להם יותר מה להציע לעולם המוזיקה והמטאל בעצמם, משום ששלושה חודשים לאחר צאת האלבום, ביולי האחרון, הכריזה הלהקה על פירוקה – ועל כך נאמר: לא כזאת אבידה.