Megadeth – Endgame

במהלך ההופעה של Megadeth בישראל ב-2007, אדון Dave Mustaine לקח את המיקרופון וסיפר לקהל שהוא אדם שנוהג לקיים את הבטחותיו. הוא הבטיח שיחזור לישראל לאחר הופעת הפיאסקו ב-2005, ואכן הוא חזר להופעת "מיטב הלהיטים" מהוקצעת. הקהל הריע, הג'ינג'י חייך, והערב נגמר בסיפוק לכולם. אבל המעניין באנקדוטה הלא מעניינת הזו הוא אלמנט ההבטחה. אין ספק ש-Mustaine הוא איש שעומד במילה שלו, למרות שאני מניח שכשהוא פיטר את Kerry King מההרכב המקורי של Megadeth אי שם ב-1982, הוא הבטיח לו שהם לעולם לא יפגשו שוב (משעשע, מכיוון ש-King מנגן עם Slayer, שמופיעים עם Megadeth כיום).

בחזרה לענייננו, Mustaine הוא ללא ספק איש שעומד במילה שלו. לאורך השנים, הוא הצטייר כאדם נקמן, קטנוני, שומר טינה, אוגר כעסים, אך תמיד נאמן לאמת המקורית שלו. "כולם שונאים אותי, כולם דופקים אותי, אז אני אראה להם מה זה" היה משפט שיכול היה להיות המוטו לחיים של הגאון הג'ינג'י. לאחר שנזרק מ-Metallica, רגשות הבגידה אכלו לאיש את הנשמה. קשה להאמין עד כמה גדול העלבון היה, ובעיקר קשה להאמין עד כמה האיש לקח את הפיטורים הללו ללב. במהלך צפייה ב-Some Kind Of Monster, מתעוררת אי נוחות כשצופים בסצנה בה Lars Ulrich הולך להשלים עם Mustaine, כחלק מתהליך התראפיה ש-Metallica כפתה על עצמה. סצנה שיכלה להיות מרגשת מחד וקורעת מצחוק מאידך, הופכת למגן של אי נוחות כאשר Mustaine מדבר ברגש על אבדן החבר הדני הקטן שלו (מעניין מה פרויד היה אומר על זה) ועל כמה רע הוא יכול להרגיש כשהוא הולך ברחוב ומעריץ Metallica מתחיל לקלל אותו.

Mustaine יכול לספר סיפורים מרגשים עד מחרתיים, אבל אנחנו, חובבי Megadeth, יודעים את האמת. חלק גדול מהדלק שמתניע את האהבה שלנו ל-Mustaine הוא ההבנה שמבין 2 להקות הת'ראש הגדולות בהיסטוריה, Metallica ו-Megadeth, הלהקה של הג'ינג'י היא הטובה יותר – מכל בחינה. נכון, Metallica הם אלו שהובילו את בליץ הפופולאריות של המטאל בשנות התשעים, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה ש-Megadeth פשוט נשמעו יותר טוב, ניגנו שירים יותר טובים (ולא להיטים יותר טובים, נא הבחינו), העסיקו מוזיקאים יותר טובים, והקליטו את אלבום המטאל הטוב בהיסטוריה (Rust In Peace), או לפחות אלבום שנכנס לרשימת הטופ 5 של כל מטאליסט מושבע.

אז נכון, ל-Metallica היה את Master Of Puppets, אבל חברים, הגיע הזמן להודות בכך: זה לא כזה אלבום טוב, יש בו ארבעה שירים מעולים, אבל ארבעה בינוניים בהחלט. רגע רגע… לפני שתרוצו להקליד את תגובות השנאה, קחו אוויר – הייתה זו הדגמה קטנטנה לויכוח הנצחי בין אוהבי Metallica לאוהבי Megadeth. הויכוח לעולם לא יגמר, מסיבה אחת פשוטה – Mustaine לא רוצה להפסיק אותו. דמיינו את Mustaine יושב לו בבית, פורט על הגיטרה בעדינות ושר "את המנגינה הזו אי אפשר להפסיק" בעיבוד ת'ראשי ללהקת פיקוד מרכז. Megadeth חיה ונושמת על אדי השנאה והזלזול של מעריציה כלפי המתחרה הגדולה, זו שעשתה טעות פאטאלית ופיטרה את Mustaine.

במהלך השנים, Mustaine שב והכריז כי הוא סולח, הכל נגמר, בלה בלה וידה ידה. מתחת לפני השטח, הוא מלא איבה ל-Ulrich ו-Hetfield, והוא יעשה הכל בשביל להוכיח ש-Megadeth פשוט טובה יותר. כמובן, חשוב לזכור שאין באמת חיה כזו, בשם "Megadeth"'. מקסימום Megadave, כי הלהקה היא Mustaine שמחליף הרכבים כגרביים, ופרט להרכב היציב של שנות התשעים (זה שהנפיק את האלבומים הגדולים ביותר של הלהקה), כמעט ולא היה הרכב שנשאר ליותר מאלבום אחד. אז מה הפעם? כיצד Mustaine מוכיח לעולם שהוא יותר טוב מ-Metallica? הרי Metallica שחררו לפני שנה את אחד האלבומים המדוברים של העשור, Death Magnetic, שלווה בקול תרועה גדולה, ודעך מהשיח הציבורי מהר מאד בקול ענות חלשה, עקב 2 סיבות:

הראשונה, שערוריית הסאונד שליוותה את יציאת האלבום (תזכורת – Ulrich הורה לטכנאים לקמפרס את האלבום יתר על המידה, על מנת שהגרסא הדיגיטאלית של האלבום, שליוותה את משחק המחשב של הלהקה, ישמע יותר טוב וימכור יותר טוב). השנייה, האלבום פשוט היה בינוני. נכון, היה זה מרגש לשמוע את Hetfield מנגן ריפים כמו בילדותו (וילדותינו) אבל מהר מאד הבלון התפוצץ – Ulrich לא מסוגל לנגן במהירות כזו יותר, Hammet נשמע מרוח ולא מעוניין, וקטעים מהופעות הוכיחו שהחברים פשוט לא סוחבים את המוזיקה הזו יותר, וגרוע מכל, השירים לא באמת טובים. אוסף ריפים מהירים לא אומר שהשיר יהיה יצירת ת'ראש טובה, אוסף ריפים מהירים פשוט אומר אוסף ריפים מהירים.

נדמה שאת הנקודה הזה Mustaine הבין והפנים מאלבומו הקודם, United Abominations: בזמנו, עת יציאת האלבום, כתבתי כאן שמדובר באלבום נהדר, מופתי כמעט, שמחזיר את Mustaine לימי כתיבת השירים המושלמים של RIP. כיום, שנתיים לאחר מכן, אני מבין שההתלהבות קצת עלתה לי לראש. UA היה אלבום טוב, אבל סבל מאותה הבעיה של Death Magnetic – אוסף כמעט רנדומאלי של ריפים מעולים שלא מתחברים לכדי יצירה קוהרנטית. נכון, היו ב-UA כמה שירים מעולים, אבל בראייה לאחור, היה זה אלבום מבולגן מדי, קשה מדי, עמוס מדי. אבל דבר אחד היה ברור כשמש – Mustaine רצה להראות ל-Metallica איך באמת חוזרים לימי העבר.

לאחר הכשלון האמנותי והמסחרי של אלבום הבושות Risk, הבחור פירק את הלהקה ואז חזר לעולם עם אלבום חביב (The World Needs a Hero) ולאחר מכן עם אלבום נפלא (שעדיין עומד במבחן הזמן, ומוכיח את עצמו כאלבום קאמבק מושלם) בשם The System Has Failed, מ-2004. בערך שנה לאחר מכן החלו השמועות על אלבום חדש של Metallica, שיחזיר את הלהקה לימי הזוהר שלה, כלהקת ת'ראש אגרסיבית ומהירה. ומה עשה Mustaine? מיהר אל חדרי החזרות, והחל לכתוב אלבום ת'ראש עצבני ומהיר, שיראה לעולם מי התראשר הגדול מכולם.

במסגרת הניסיון להוכיח לעולם את גדולתו, Mustaine חזר לאלבום הבעייתי ביותר שלו, So Far, So Good… So What! מ-1988. באותם ימים, ארגון ה-PMRC של טיפר גור עשה שמות במוזיקה, עם הגבלות על תכנים והאשמות על השחתת הנוער. Mustaine כתב אלבום שהריח כמניפסט אנטי ממסדי, כמעט רדיקאלי, ושילם על כך מחיר לא קל – So Far נכשל במכירות, נקטל ע"י מבקרים, ולמרות שהנפיק להיט על זמני ("In My Darkest Hour"), האלבום סבל מבעיות רבות – החל מסאונד נוראי, דרך האשמות בעידוד אנרכיה, ולא בגלל הקאבר החביב ל-"Anarchy In The Uk", כי אם בגלל שירים כגון "Set The World On Fire" ו-"Hook In Mouth", שהוא בעיני אחד השירים הגדולים ש-Mustaine כתב אי פעם. אז מה עושה גאון מוזיקלי עצבני שרוצה להראות לעולם המוזיקה שהוא באמת התראשר המהיר והטוב בעולם? נכון, חוזר אל האלבום שהדגים את מהירות הנגינה, את רוח הנעורים, את כוח העצבים שלו בצורה הטובה ביותר, ומזכיר לעולם מדוע הוא טעה כשסימן את אותו אלבום ככישלון.

Endgame הוא אלבום לא מושלם, לא מופתי, ולא נצחי. מדובר באלבום ת'ראש מעולה, כזה שיגרום לכל נער ונערה חביבים שמחפשים מהירות, טכניקה ודמיון בכתיבה להזיל ריר – הריפים של Mustaine מוכרים ונקיים, בעיקר בשירים כגון "1,320" (שממש מזכיר את השירים "Liar" ו-"502" מ-So Far), או "Head Crusher". בשירים כגון "How The Story Ends", "Bite The Hand", ו-"Endgame" מזכיר לנו Mustaine למה אנחנו כל כך אוהבים את השירים שלו, ולמה אפשר להעריך אותו לאורך זמן יותר מאשר את מתחריו – האיש נותן לנו מנה הגונה של מה שאנחנו מכירים ואוהבים, בדמות שירים שמתהדרים בריפים מוכרים ואיכותיים, מעברים נוטפי טכניקה (הגיטריסט החדש שלו, Chris Broderick הוא חתיכת מפלצת סולואים שלא עוצר לרגע לנוח).

האלבום נפתח בסערה עם קטע אינסטרומנטאלי מעולה, שנשען כולו על סולואים של Mustaine ו-Brodrick. בדיוק כמו שנפתח האלבום So Far, ובדיוק כמו ב-1988, מיד לאחר תום השיר הראשון אנחנו עוברים לשיר אגרסיבי ולוחמני (אז "Set The World Afire", היום "This Day We Fight"). השיר השלישי, "44 Minutes", מתהדר בפזמון Megadeth מלודי אופייני, מה שקצת מפתיע לנוכח הרוח השורה באלבום עד כה, אבל לא באמת מפתיע, אם מכירים ממש טוב את So Far, שכן באלבום ההוא, לאחר 10 דקות עצבניות הגיע השיר המלודי הנשכח "Mary Jane" ומיד אחריו הלהיט "In My Darkest Hour".

ההשוואות ל-So Far לא מסתיימות כאן, אלא ממשיכות לכל אורך האלבום, גם מבחינת המבנה וגם מבחינה האופי הכללי. חברי הלהקה צוטטו בעצמם כאומרים ש-Endgame הוא חזרה לימים בהם הפאנק והת'ראש התערבבו לכדי יצירת הצליל המוכר של Megadeth. אפילו Mustaine צוטט כמכריז שזהו האלבום הטוב ביותר שהוא כתב, ויש באמירה זו מן האמת – את האלבומים הגדולים באמת של Megadeth הוא כתב בעזרת ההרכב הטוב ביותר שעמד לרשותו (פרידמן, מנזה ואלפסון). Endgame הוא אולי האלבום הכי טוב ש-Mustaine כתב לבדו, אם ניקח את The System Has Failed כיוצא מהכלל (שכן האלבום ההוא מעולם לא היה אמור להיות אלבום של Megadeth, אלא אלבום סולו, ולאחר ש-Mustaine הבין שהוא חייב לחברת התקליטים עוד אלבום, הוא שינה את שם האלבום לזה של Megadeth).

אז כן, יכול להיות ש-Endgame הוא האלבום הכי טוב ש-Mustaine כתב ל-Megadeth. הזמן יוכיח לנו אחרת (אני קצת ספקן לגבי ההצהרה הזו, אבל שיהיה). כמה מסקנות ברורות מהאלבום הזה – Mustaine ממשיך לנצח בקרב הנצחי שהוא בעצמו מנציח נגד Metallica והוא מגייס בחכמה מעריצים חדשים בכל רגע ורגע (קשה להתעלם מהעובדה ש-Endgame הוא מטאל מופתי, מהיר, נקי ומרשים). Mustaine בן 48 ומנגן כמו ילד בן 22 (רק תשמעו את הריף הפותח את 1320), וכן הוא מעולם לא ידע לכתוב בלדות כמו שצריך (להוציא את "A Tout Le Monde") – הבלדה של האלבום ("The Hardest Part Of Letting Go") די מביכה, גם ברמת הטקסט וגם ברמת הלחן, שלא עומד בשורה אחת עם שאר השירים באלבום.

אבל המסקנה החשובה ביותר מהאלבום הזה היא ש-Mustaine עדיין איתנו, והוא פה בשביל להישאר. הסבירות שהוא ינפיק עוד יצירת מופת כמו Rust In Peace, Countdown To Extinction או Youthansia די נמוכה, שאחרי הכל, לכמה שיאים יכול להגיע מוזיקאי בקריירה אחת? אבל מה שמדהים באיש הזה הוא שגם כשהוא משחרר אלבום לא כל כך טוב, אלבום שלא עומד בסטנדרטים של יצירות המופת שלו, הוא עדיין מצליח להנפיק אלבום טוב בהחלט.

Endgame הוא לא פאר היצירה, ומעריצי Megadeth הותיקים לא יזכרו אותו בעוד כמה שנים (אם נוציא את הלהיטים הברורים מאליהם, כגון "Headcrusher" ו-"Bodies" או שיר הנושא), אבל הוא בהחלט אלבום מטאל איכותי, כזה שמעריצים חדשים יאהבו ולא יתנתקו ממנו המון זמן. והכי חשוב – האלבום הזה הוא פתח להיסטוריה הענפה של Mustaine כמוזיקאי, מעבר דרכו יכולים מעריצים חדשים להתוודע לשנים המוקדמות של Megadeth, השנים בהן Mustaine ניסה בכל כוחו להוכיח ל-Metallica שהם טעו כשפיטרו אותו. הרי ל-Rust In Peace כולם יגיעו מתישהו, אבל ל-"So Far…" ול-"Peace Sells" לא כולם ימצאו את הדרך. אולי עכשיו הדרך ברורה יותר, ולאו דווקא מסומנת בלבנים צהובות. לפי הלך הרוח של Mustaine כרגע, הדרך מסומנת בארונות קבורה חלודים.
|MS|3081|MS|