1. Blackmail The Universe
  2. Die Dead Enough
  3. Kick The Chair
  4. The Scorpion
  5. Tears In A Vial
  6. I Know Jack
  7. Back In The Day
  8. Something That I'm Not
  9. Truth Be Told
  10. Of Mice And Men
  11. Shadow Of Deth
  12. My Kingdom Come

מגה-דת' הגיעו, הם צלצלו בדלת שלוש פעמים, אבל כנראה אף אחד לא שמע בגלל שיש לנו עוד צפצופים מהאוזניים בגלל Metallica – St. Anger. כן, אחרי שהגיעה לשפל התחתית מבחינתה, מגה-דת', להבא, דייב מאסטיין וחברים, החליטה להתפרק ב-2002 כי היא לא יוכה פשוט להתחרות עם ענקית הרוק הכבד, האחות הגדולה מטאליקה. טוב, שזה מגיע לקנה מידה של מגה-דת', שמכרו יותר מ-15 מיליון אלבומים, קשה להתלונן על קושי במכירות. האם להקות הבי / ת'ראש כמו Metal Church או Heathen מדגדגות את המדגם הזה? פחות מבקושי.

אז איך קרה שדייב סגר את הבאסטה בזמנו? מעבר לתסביך הכינור השני שיש לו עם מטאליקה ("תמיד מקום שני") היו לו היום בעיות עם חברות התקליטים החל מ-Capitol משם זחל החוצה בעור שיניו, עד אשר התעצבן בשנית עם Sanctuary, מסיבות השמורות לו.

משהו לא זרם בלהקה, אולי זו העובדה שהוא כבר מנגן עם אנשים שהוא לא מכיר, אולי זה העובדה שהוא כבר מנגן שהוא לא מסטול – תהיה אשר תהיה – היא גרמה לפציעה ביד אשר בהחלט עלולה לסכן גיטריסט בן 42 שעשה לא מעט בושות למשפחה ולבריאותו – כמו דייב, להכריז על פירוק הלהקה.

אבל אחרי שנתיים של שקט יחסי הוא חוזר, והוא ג'ינג'י מתמיד!

האלבום "המערכת נכשלה" מציג מגה-דת' אחרת, כאילו שהיא לא הספיקה לשנות פרצופים בהתמדה מאז Rust in Peace, שנחשב פסגת היצירה שלהם בצדק – היא הראתה את שובו של כריס פולנד על הגיטרה המובילה, בחור אשר זכור בתור הגיטריסט שגנב לדייב את הגיטרה אחרי שפוטר מהלהקה ב-1987. כנראה שהוא החזיר לו אותה.

שני נגנים אנונימיים עושים את עבודת הרית'ם-סקשן, נגנים שלא שווה להזכיר את שמם כי הם כבר הוחלפו במילא ולמעשה מגה-דת' אשר רושפת בעורף האמריקאי עם סיבוב הופעות הקרב להתגשם מחזיקה את ניק מנזה המתופף המהולל, את הגיטריסט של קינג-דאימונד וגם שך להקת הפאוור Eidolon – גלן דרובר, ואת ג'יימס מקדונאג בסיסט Iced Earth, המגויס הטרי שנטש את כוחותיו של ג'ון שפר לטובת יחס חם ואוהב (?) מצידו של מר מאסטיין – כנראה ששב עם אישיות משופצרת.

האלבום עצמו הוא דבר אחר לגמרי. להבדיל מהאלבום הכבד למדי אך פושר במיוחד The World Needs A Hero מ-2001 שהיה אמור להיות הקאמבק ההיסטרי של מגה-דת', הלהקה לא עלתה על הגל, הבטיחה אלבום אגרסיבי וכובש ונתנה אלבום איטי, כבד מקודמו, אך לא מתקרב לשיא הקריירה. האלבום הזה משנה את הגישה בהלחנה של מגה-דת'. האלבום הזה לא כבד כמו Rust in Peace, ולמרות שהוא מחזיק את הגיטריסט כריס פולנד – הוא לא מתקרב לכבדות של שני האלבומים הראשונים של הלהקה, אבל הוא מציג מבחינה אובייקטיבית הבי מטאל טוב מאד, עם מעט נפילות – אבל גם שירים נהדרים מצידו השני.

ונתחיל בזה שטוב מאד לראות שהציור על העטיפה של האלבום הוא מסורתי כמו ימיה הטובים של מגה-דת', אף יותר רטרו מהאלבום הקודם.

האלבום נפתח עם השיר "Blackmail The Universe", שהוא שיר ת'ראש קצבי וחובט, עם הרבה מאד קריינות רקע שדי מפריע, אבל הארסיות של דייב – שאיפיינה אותו בעיקר בתקופת הסמים – חזרה לפקוד את גרונו הזועף. השיר לא ניכר בסולו קורע לב, למרות נוכחותו של פולנד, והאמת, הליריקה המתארת מצב בו טרוריסטים מפילים את מטוס נשיא ארה"ב על כל סגלו – היא די מגוכחת ולא מעבירה את ההרגשה, מה שגם המצב "דפקון 3", הוא מצב רגוע מדי עם הנשיא נחשב נעדר במקרה הטוב. מצד שני, המוזיקה מדברת בעד עצמה.

"Die Dead Enough" הוא השיר הפותח את רשימת הלהיטים והסינגל הראשון מתוך האלבום. השיר מתחיל במיני-סולו חמוד בעל סאונד מצוחצח וממשיך בתזמורת קלה המובילה אל תוך השיר עצמו – שיר הבי מטאל פשוט וקליט, מאד סוחף ומאד טוב לדעתי. זוהי מגה-דת' החדשה לשנת 2004, היא מנגנת הבי מטאל קצת מלוכלך, ספיד מטאל נטול ספיד אם תרצו – אבל עדיין עושה עבודתה – אחרי 20 שנות קיום. השיר עצמו מציג את מה שנראה לי התשובה של מגה-דת' למטאליקה, במיוחד בעקבות הסרט Some Kind Of Monster בו נראה דייב מאסטיין ברגעי השבר שלו, מבכה מר גורלו שלא משנה מה יעשה, הוא לא יעשה זאת לעולם טוב מספיק כמו מטאליקה. השיר בעצם הוא אמירה ארס-פואטית מבחינה רטרוספקטיבית – דייב בעצם שר על מגה-דת', שאפילו בגלל המחויבות להוכחה עצמית לא יכל לפרק אותה כמו שצריך – מכאן מילות השיר – "I Can’t Die Dead Enough" – אני לא מסוגל למות בצורה מתה די והותר. המשקעים הפסיכולוגים של דייב מאסטיין הם כבר נושא לכתבה אחרת.

"Kick The Chair" הוא השיר הבועט באלבום–המהיר והנשכני – והוא בעצם גם שיר הנושא המכיל את שם האלבום. פה מביע דייב תסכול עצום מההתנהלות של מטחנות הצדק הטוחנות לאט כמו חלזון מסומם, מאשימות את החפים מפשע או משחררות את האשמים – בשביל בצע כסף. השיר אמנם עצבני ומציג את דייב אכזרי כמו שלא היה מתחילת שנות ה-90 (ההשוואה לשיר Poison Was The Cure או אפילו Take No Prisoners הולמת) אבל אפילו פה הוא מוכיח שהוא למד לשיר. השירה של דייב היא אמורפית, משתנה ובעלת צורות חדשות, הוא עולה ויורד בטון שלו כאילו ממש למד לשלוט בקולו ללא רבב. הוא נשמע טוב בעשרות מונים מהאלבום הקודם – זה בטוח, לפחות כסולן. הסולואים בשיר אמנם נשמעים יותר כהומאג' מאשר כבאמת סולואים של שיר ספיד מטאל – אבל הם יספקו את כל חובבי הסגנון.

וכאן ליצירה האהובה עלי באלבום, השיר הארוך של האלבום – "The Scorpion". דייב מציג פה את חלאת המין האנושי כעקרב, והשיא של השיר הוא ללא ספק הפזמון החוזר שפשוט נתפס בצורה כל כך קליטה וכל כך טובה שהוא יכול לגרום למטאליקה להשפיל את הזנב מלא המזומנים שלה ולברוח לבוב רוק בבכי תמרורים שמגה-דת' הצליחה להתעלות עליה. השיר אינו כבד בצורה ש-MTV יתביישו בו, להפך, למעשה הוא די קליל, אבל הוא מאד אפל ומאד ארסי במילותיו מאשר לזכות בפריים-טיים כמו בימים הטובים. הסולואים בשיר סבירים, והבתים בשיר נשמעים די מוזר (השימוש בעיבוד הדו-שכבתי לקולו של דייב לא ברור עד היום, זה נכון שזה הטרייד מארק שלו שהמון אומנים כמו אקסל רוז העתיקו ממנו, אבל למה להכניס את זה בכוח?) מה שגם יש אינטרו מאד דרמטי שמכניס לכל האווירה – זו אחת מהיצירות הטובות באלבום, אם לא הטובה שבהן.

שירים טובים נוספים הם "Back In A Day", שהוא שיר ספיד מטאל נוסף ואיכותי וכמו כן גם להיט נוסף – "Truth Be Told", שהוא חצי בלדה חמודה וכוחנית. השירים החלשים באלבום הם ללא ספק "Of Mice And Men" שנשמע כאילו נכתב בתקופת Risk הנוראית, או השיר "My Kingdom Come" שהוא סוגר את הדיסק, כבד ואיטי אך מיותר ולא מוביל לשום מקום – בטח לא אחרי הפתיחה ההזויה שנמצאת לפניו. ישנם שירים נוספים שהם בגדר ה"בסדר" כמו "Tears In A Vial" ויתר השירים, אבל האלבום הזה מסתכם כאלבום טוב, בזכות שירים איכותיים, קצת שירים מעצבנים וכמה שירים שהם Fillers. כל האלבום מזכיר הרבה יותר את Youthansia ואת Cryptic Writing על צידן הטוב יותר, אבל עובדה שהאלבום הזה מתעלה על מטאליקה האחרון – הוא הוכחה ניצחת שיש אמת אצל מגה-דת', המערכת נכשלה.