Megadeth – United Abominations

להקת הת'ראש הגדולה מכולן חוזרת באלבום אולפן חדש, 11 במספר, ונכנסת לראש מצעד המכירות הבריטי. הצלחה לא מבוטלת, בעיקר אחרי שלא ברור מה עלה בגורל הלהקה, לאחר שדייב מסטיין פיטר (שוב) את ההרכב שהקליט איתו את האלבום הקודם. ופה בעצם מתחילה הבעיה הגדולה של Megadeth – לא מדובר בלהקה, כי אם בדייב מסטיין, גיטריסט ענק, שהוירטואוזיות שלו על המיתרים נבלמת אך ורק ע"י האישיות הבעייתית במיוחד שלו – הוא עצבני, הוא נוטר טינה, והוא אוהב לפטר ולריב עם כל מי שלא רואה איתו עין בעין.

ברגעים הגדולים ביותר של Megadeth כלהקת מטאל פופולארית, יצא האלבום הלא ברור Risk. נכון, היו שם כמה שירים לא רעים, אבל האלבום היה לא טוב – סאונד בעייתי, יותר מדי שירים חלשים, כיוון לא ברור. בעקבות הכישלון היחסי של האלבום, מרטי פרידמן עזב את הלהקה (אחרי ניק מנזה, המתופף הנהדר שהיה ל-Megadeth, שהוחלף בג'ימי דגרסו). לאחר אלבום סביר נוסף (The World Needs A Hero) עזב גם דייב אלפסון הבסיסט את הלהקה. רבים (וגם אני ביניהם) ראינו בעזיבתו של אלפסון כמסמר האחרון בארון של Megadeth, שהרי אלפסון היה היחיד מכל חברי הלהקה ששרד עם מסטיין במשך קרוב לעשרים שנה. ואז, כידוע, דייב מסטיין הודיע כי הוא מפרק את הלהקה, עקב פגיעה בעצב בכתפו.

והנה, לאחר כמה שנים מסטיין הודיע כי הוא חוזר עם אלבום חדש – מה שהיה אמור להיות אלבום סולו שלו הפך להיות אלבום קאמבק לא רע בכלל, The System Has Failed. היו בו כמה שירים בינוניים, אבל בסך הכל, היה זה אלבום לא רע בכלל – מלודי במידה, עצבני במקצת, עם עטיפה כמו בימים הטובים, והפקה מעולה. ושוב, הפזמון הישן החל להתנגן… מסטיין החליף את כל ההרכב, וסיבוב הופעות עולמי יצא לדרך, תוך הקמת פסטיבל מטאל חדש (Gigantour). ועכשיו, אחד המוחות הגדולים של עולם המטאל חוזר באלבום חדש, והשאלה הגדולה היא "האם זה שווה את זה"?

ובכן, התשובה פשוטה מאד – בהחלט כן. כמה מנחמת היא העובדה שגם אחרי כמעט 25 שנים של עשייה, מסטיין לא איבד את היכולת לעקוץ, ולהישמע הכי טוב מכולם. אף אחד לא מנגן ת'ראש יותר טוב ממסטיין, שאחראי על הז'אנר. בימיו כגיטריסט Metallica הוא עזר לבנות את הז'אנר הזה, ביחד עם להקות כמו Slayer ו-Anthrax, והחזיק אותו בחיים במשך שנים. עם כמה אלבומי מופת הוא הביא את הז'אנר לגדולתו, והיום הוא מפגיז באלבום חדש, שמזכיר לכולם שאם אתה רוצה לעשות אלבום מטאל איכותי במיוחד, אתה לומד ממסטיין את כל מה שאתה רוצה.

עם המטען הכבד הזה על הגב, מסטיין מחליט לספר לעולם בדיוק מה הוא חושב עליו, כמו בשנות השמונים הכועסות, בהן האשימו אותו בעידוד אנרכיה (בעקבות אלבומה השלישי של Megadeth, So Far So Good So What?). דייב כועס, ויש לו על מה – המדינה שלו במצב כלכלי לא טוב, שרויה המלחמה לא ברורה, נשיא טיפש ואזרחים מודאגים מאשימים את דייב בעידוד התאבדויות, מכיוון שאיזה ילד אמריקאי ציטט את מילות השיר "A Tout Le Monde" במכתב ההתאבדות שלו. אז מה עושה מוזיקאי מוכשר במיוחד, עם אג'נדות פוליטיות ברורות, כשהוא כועס? נכון – מקליט אלבום כועס עוד יותר.

התוצאה – האלבום הכי מחוספס של Megadeth מאז Rust In Peace. הסאונד באלבום החדש אמנם נקי ומופק היטב, אבל האלבום עצמו קשה מאד לעיכול – הדיסטורשן מזכיר קצת את ימי RIP, הלחנים מורכבים יותר מבדרך כלל, השירה גובלת בדקלום מניפסטים אנטי ממשלתיים, והטקסטים עצמם בועטים יותר מתמיד. מסטיין חידש פעם שיר של אליס קופר בשם "No More Mr. Nice Guy". אם הייתה תקופה בה הכותרת הזו מתאימה למסטיין, זה היום – הוא פשוט יוצא כנגד כל מה שזז, בכל שיר באלבום: החל מהשלטון, אותו הוא משווה למאפיה (בשיר הראשון "Sleepwalker"), דרך האו"ם, שאותו מציע מסטיין לפרק (למעשה, חוץ מלשרוף את האו"ם, מסטיין די אומר כי מה שהוא חושב על המוסד) בשיר הנושא "United Abominations", ועד הנשיא עצמו, בשיר האחרון "Burnt Ice".

זה האלבום הכי קשה של Megadeth עד היום – שלא כמו בשלישיית אלבומי המופת משנות התשעים (Rust In Peace ,Countdown To Extinction, ו-Youthansia), בהם כל שיר כמעט היה פנינה קליטה, באלבום הזה קשה להבין מה דייב רוצה ממך, בשמיעות הראשונות: הסאונד מעולה, אבל הלחנים מורכבים מאד, המילים בועטות במיוחד (הוא פאקינג שר שיר שנקרא "Washington Is Next") אבל השירים עצמם לא כבדים במיוחד, לא יותר מפעם. השיר השלישי באלבום, "Never Walk Alone… A Call For Arms", נשמע כמו משהו שנשאר מחוץ ל-Countdown, ובל נשכח את החידוש ל-"A Tout Le Monde".

כששמעתי בפעם הראשונה את הגרסא החדשה לשיר המופת מ-Youthanasia, די הזדעזעתי, לא הבנתי למה מסטיין מחדש את השיר, ולמה לעזאזל הוא מביא את הסולנית של Lacuna Coil לדואט. הגרסא החדשה נשמעה לי פופית במיוחד, והקליפ המושקע שליווה אותו נראה לי מאמץ לא ברור להיות עדכני. אבל כששמעתי את השיר ביחד עם כל האלבום, נפל לי האסימון ואני מבין כעת עד כמה מסטיין כועס על הסביבה שלו – לאחר שהאשימו אותו בעידוד התאבדות, הוא כנראה החליט ש-"אם אתה לא יכול לנצח אותם, תראה להם כמה הם מטומטמים".

הצעד המתבקש היה לתת הצהרות תקשורתיות כנגד ההאשמה ולנסות להוכיח שהוא ממש לא מעודד ילדים לקחת את חייהם. אבל מסטיין, כאיש העצבני שהוא, החליט לשחרר מחדש את השיר שגרם לו עוול, והפעם בגרסא הרבה יותר חביבה, ו-Radio Friendly, כדי שכ-ו-ל-ם יוכלו ליהנות מהשיר, ולא רק אוהבי מטאל. הקליפ המושקע רק הופך את השיר ללהיט MTV גדול יותר ונותן למסטיין לשבת עם חיוך ענק ולראות כיצד הוא חודר ללבבותיהם של כמה שיותר אנשים.

בשורה התחתונה, אני חושב שאם האלבום Rust In Peace לא היה מוקלט מעולם, אז United Abominations היה ה-RIP של Megadeth. הבעיה היא שהם כבר הקליטו יצירת מופת אחת (והיא כמובן RIP), וכבר שינו את עולם המטאל פעם אחת. אז מה שיש לנו ביד זה אלבום מעולה, מהסוג שאף אחד חוץ מ-Megadeth יכול לעשות – מטאל איכותי, מורכב, בועט, מלודי, כמעט מושלם. ה-"כמעט" נובע מכמה סיבות קטנוניות: המניפסט הילדותי שעל העטיפה, שכאילו נאמר ע"י ג'ק באוור (הסוכן הכל יכול מסדרת הטלוויזיה "24") יכול בנקל להפוך את הטקסטים המעולים באלבום למעין בדיחה, למתבונן האובייקטיבי שלא מכיר את הלהקה; השיר העשירי "You're Dead" הוא החלש באלבום לעניות דעתי, ואין לו מקום בדיסק – הוא מבולגן מדי ולוקח את Megadeth בחזרה לימי האלבומים הראשונים שלה. אבל פרט לאלה, האלבום בהחלט מספק את הסחורה.

אין מה לעשות, כשזה מגיע למטאל, יש רק איש אחד שעדיין יעשה את זה יותר טוב מכולם, יחשוב שכולם שונאים אותו וכנראה יהיה צודק – כי כולם באמת שונאים אותו, אבל פשוט כי הוא באמת יותר טוב מהם. מילה אחרונה (וטובה) להרכב הנוכחי שמלווה את דייב – האחים גלן (גיטרה) ושון דרובר (תופים – לשעבר מלהקת הת'ראש הקנדית Eidolon) וג'יימס לומנזו (בס). הם כולם עושים עבודתם נאמנה ומספקים לדייב גב מוזיקלי חזק לקריזה הנוכחית שלו. אני אמנם לא חושב שניק מנזה לא יכול היה לסחוב את השירים הנוכחיים של Megadeth (הסיבה הרשמית לפיטוריו מהלהקה), והייתי שמח לראות אותו מאחורי סט התופים שוב, אבל אני מניח שאסתפק בשון דרובר. ובעצם – מה זה משנה? Megadeth היא ממזמן הצגה של איש אחד: ג'ינג'י, עם חיוך עקום, והרבה טינה. ואיזה כיף לשמוע את הטינה שלו במערכת.