Melechesh – Emissaries

כל היום מדברים איתכם כאן (ואני מודה שגם אני אחראי לכך) על מלחמות, ויקינגים, שבטים עתיקים, מיתולוגיות מאירופה, כהנה וכהנה. אבל מה עם דברים קצת קרובים יותר מבחינה גיאוגרפית? כמו למשל, בואו נגיד, מיתולוגיה מסופוטמית ותרבויות עתיקות של האזור בו אנו חיים. מי שאחראי לכך, היא Melechesh, הלהקה שהתחילה את דרכה כאן בישראל ועוד בלב ליבה של ההוויה המזרח תיכונית – ירושלים.

במהלך השנים Melechesh עברה שינויים כאלו ואחרים, הייתה לה איזו אי-הבנה קטנה עם החוק בארץ ובשלב מסוים הלהקה גם העתיקה את עצמה להולנד (ושאר מקומות ברחבי העולם). בכל מקרה, חדל ביוגרפיה מקוצרת. אלבומה הרביעי במספר של Melechesh הגיע להרביץ בנו מעט סיפורים שומרוניים ומסופוטמיים, וכל זה תוך כדי מתקפת בלאק מטאל שלא חסר לה בסיס ת'ראשי וחטיבת אחת מהוקצעת של כל הנגנים, כולל המתופף החדש Xul שזו המערכה הראשונה בשבילו, שמראה את יכולותיו על הסט.

את האלבום פותח "Rebirth Of The Nemesis" עם בלאסט-ביטים מהירים ומקצב מהיר. כשמו כן הוא, הלידה מחדש של הרוע, האופל והמיסטיקה, או במילים אחרות, Melechesh חזרו להראות לכולם מאיפה משתין נבוכדנאצר (הומור ירוד לא הרג עדיין). השיר השני נפתח במקצב מעט "רוקיסטי", אם ניתן לכנותו כך, אבל אל תטעו לרגע, החבר'ה האלה לא באו לנגן רוקנ'רול שמח ונחמד, השיר משנה את פרצופו במהרה למה שהוא אמור להיות – שיר בלאק מסופוטמי, מלווה במקהלה וריפים מזרח-תיכוניים.

"Deluge Of Delusional Dreams" שבא לאחר מכן, מתחלק לשני חלקים ומבוסס על טקסט עתיק במיוחד. החלק הראשון של השיר מאד ארסי, בזמן ש-Ashmedi הסולן שוצף בשירת בלאק-ת'ראשית, הוא גם אחראי, ביחד עם Moloch (הגיטריסט הנוסף) על ריפים קטלניים במיוחד. בערך בדקה ה-4 וחצי, השיר מחליף לטון יותר קצבי, מלווה בלחשושים ושאר פניני דרך. אפשר בהחלט לומר ש-Melechesh נשמעת טוב יותר מאיי פעם, במיוחד מבחינת הסאונד וההפקה. השיר הרביעי, "Touching The Spheres Of Sepiroth", לא נותן רגע של מנוחה ומבהיר לכל מי שזה אולי איכשהו לא ברור לא, כמה עמוקים השורשים של Melechesh תקועים באדמת הבלאק מטאל.

הדבר היחיד שאני מרגיש שחסר לי ב-Emissaries במידה כזו או אחרת, זאת כמות האטמוספרה שעטפה את Sphynx, אלבומה הקודם של הלהקה, מכל כיוון. זה לא שכאן אין, פשוט נגרמת ההרגשה שיש בכך מעט חוסר והיו רגעים שזה הפריע לי במעט – כנראה בגלל הסאונד הנקי והמחודד. אך לא נורא, "Double Helixed Sceptre" מזדחל אלינו באיטיות בהתחלה ומתגלה כאחד השירים שמאפיינים את Emissaries באופן הכי טוב, כשהוא שופע השפעות מזרחיות ועם זאת כבד לכל אורכו.

אחרי עוד שיר אינסטרומנטלי מלא במיסטיקה ועשן שמשלב צלילי דרבוקה וכלים מזרחיים אחרים, האלבום חוזר במלוא הכוח עם "Leper Jerusalem", שיר אישי במיוחד, שיוצא במעט מהקונספט השומרי ומדבר על העיר הפרדוכסלית, ירושלים. רמתו אינה מתחילה בכלל לרדת מרמתם של השירים הקודמים… וזה מתאפיין לאורך כל האלבום. בכלל, לא חסרות באלבום השפעות מרובות, אם זה מסגנון הרוקנ'רול או מימי הבלאק מטאל המוקדמים – ואם אתם זקוקים לדוגמה, תקשיבו לשיר "Sand Grain Universe" שמחזק את הטענה שלי פי כמה וכמה.

לסיום אנו מקבלים שיר ארוך במיוחד, "Emissaries And The Mysterium Magnum" שמחזיר אותנו במעט לימי Sphynx, במיוחד בתיפוף המעולה והריפים המנסרים. משם אנו ממשיכים ליצירה מאד אטמוספרית, כיאה למסורת ארוכת השנים של הלהקה. ואם כבר מדברים על מסורת, למי שישים לב, באלבום נמצא "שיר חבוי" (מספר 11 באלבום), כמו שהיה לנו ב-Sphynx, רק שהפעם מדובר למעשה בקטע אינסטרומנטלי שהוקלט בספונטניות, לפחות ע"פ מה שהלהקה מספרת. בסופו של דבר, Emissaries דיי שונה מקודמיו, אבל מודגשת בו היטב נקודה אחת לפחות: Melechesh, גם אחרי שהיו אלו שחשבו שהם מיצו את עצמם, ממשיכים להוציא בהצלחה חומר מקורי וסוחף שמתעלה על הרבה דברים אחרים בעולם המטאל ואפילו בשומריה הקדומה.