Melechesh – Sphynx

אלופי המטאל המסופוטמי מכים בשלישית!
כן, כן, אותם חבר'ה אהובים שהתחילו בישראל בתחילת-אמצע שנות התשעים ולאחר לא מעט מהומות תקשורתיות בעיר הקודש היגרו להולנד (וצרפת) חוזרים עם "ספינקס", המשך רצחני ל-Djinn, אלבום הבכורה ב-Osmose Productions שיצא בשנת 2000.

"ספינקס" הוא כנראה ההפקה הגדולה ביותר שאיזשהי להקה שיצאה מישראל זכתה אי פעם לראות (וכנראה גם איזשהי להקה בעולם המטאל הקיצוני, לצורך העניין). האלבום הוקלט באולפניו של אנדי לארוק (King Diamond, Death ועוד)
בשוודיה, הוא יוצא באחת מחברות המטאל הגדולות בעולם, הוא זיכה את סולן וגיטריסט הלהקה Ashmedi בעסקת בלעדיות עם חברת הגיטרות Vigier, ותאריך יציאתו נדחה כבר פעמיים בשל הוספת עוד ועוד הפתעות לדיסק כגון חלק מולטימדיה נרחב מאד למחשב ודיגיפאק במהדורה מוגבלת. כאילו שכל זה לא מספיק, העטיפה המדהימה ביופיה של האלבום עוצבה על ידי Ron Woodall, מעצב גרפי בחברת Lucas Films, שעבד בין השאר בעיצוב גרפי בסרטים כמו "מלחמת הכוכבים" או "פארק היורה". הפקה עצבנית.

תנו לי להרגיע אתכם: ההשקעה המאסיבית סביב שיווק האלבום אינה פעולה שמטרתה להסוות איכות ירודה כלשהי באלבום. מלכאש נותנים לנו שוב בראש כמו שרק הם יודעים לעשות. למי שלא מכיר אותם: מלכאש עושים מטאל מסופוטמי, כלומר מטאל שבנוי על סולמות מזרחיים ומקצבי תופים מזרחיים אך במהירות, בצרחות, ובדיסטורשן.

למי שכן מכיר אותם: אם עוד לא הבנתם זאת מאלבומם הקודם, מלכאש כבר לא עושים בלאק מטאל. מצד אחד זה חבל, שכן אלבום הבכורה שלהם, As Jerusalem Burns היה מבין אלבומי הבלאק מטאל המעניינים של שנות התשעים (לא שחסרים אלבומי בלאק מעניינים מתחילת שנות התשעים), ומצד שני יש בכך משהו טוב, מכיוון שבניגוד לימי עבר בהם היה ניתן כמעט להאשים את מלכאש בגניבת ריפים מסטיריקון (זה נשמע מאד מאד דומה), באלבומם הקודם ובאלבומם החדש מציגים מלכאש סגנון מקורי באמת שייחודי להם בלבד, ושהגיעו אליו לבדם לחלוטין.

אז מה נשתנה הפעם? לא מעט. האלבום החדש כבד הרבה יותר מאלבומה הקודם של הלהקה. הריפים הפעם, במקום להיות מורכבים אך ורק מסולמות מזרחיים עם דיסטורשן, מורכבים ממהלכים הרמוניים שמקורם במוזיקה מזרחית אך האקורדים מנוגנים על סולמות הקרובים יותר למטאל. לאלו שמכירים את האלבום הקודם, האלבום הנוכחי דומה הרבה יותר לשירים כגון Dragon's Legacy ובעיקר A Summoning of Ifrit and Genii מאשר שיר הפתיחה, למשל.
מקצבי התופים גם הם השתנו הפעם. הלהקה משתמשת הרבה פחות במקצבי דרבוקות, ויותר התפרעויות דאבל-בס. כמובן שניתן למצוא עדיין לא מעט מאותו סגנון תיפוף מזרחי, אך הפעם הוא יותר בפרופורציה.

על אף העובדה שמלכאש עדיין שומרים על גוון מזרחי במוזיקה שלהם, האלבום החדש נגיש הרבה יותר למטאליסט הממוצע מאשר הקודם לו. בעוד שבעבר חוזק הגוונים המסופוטמיים
היה עלול להרתיע את המאזין ולהראות ביזארי קמעה, החומר באלבום החדש הוא כבד ביותר ונשמע קודם כל כמו מטאל ורק אחר כך כמו מוזיקה מזרחית. כאשר להקה היא כשרונית מספיק, אני תמיד שמח לראות אותה מתנסה וכותבת חומרים בעלי גוונים שונים בכל אלבום חדש. כך הוא בהחלט המקרה עם מלכאש. מדובר בחבורה של כותבים מוכשרים שמסוגלים לתת בראש בכל מה שהם עושים. פעם זה היה בלאק מטאל, אחר כך זה היה מטאל מסופוטמי בצורה קיצונית, ועכשיו זה מטאל מסופוטמי בטונים נמוכים, כבד, מהיר וטוב. למען האמת, אני מתקשה לחשוב על ז'אנר מטאל שחובביו לא יאהבו את האלבום הזה. (אולי המקובעים על דת' מטאל בלבד, לא שאני מכיר הרבה כאלה).

מלכאש מוכיחים כאן מחדש שהם אחת מלהקות המטאל המקוריות והיצירתיות ביותר. לא תמצאו עוד אף להקה שנשמעת ככה. אל תרשו לעצמכם לפספס את יצירת המופת הזו, בין אם אתם מכירים את מלכאש או לא, ובין אם אתם מקשיבים לדת' מטאל, בלאק מטאל, ת'ראש, פאוור, ומה לא למעשה? אם אתם אוהבים מטאל חובה עליכם לשמוע את האלבום הזה! יחי הג'יני המסופוטמי!