Mercenary – The Hours That Remain

אני לא מעשן. אף פעם לא עישנתי ולמען האמת לא הבנתי אף פעם את הקונספט של שאיפת עשן וולונטרית, זה עדיין נראה לי אקט תמוה למדיי, אבל הביטוי "אני צריך סיגריה" כבר הפך להיות חלק אינטגראלי בשפה היומיומית שלנו (בעברית, אנגלית ובכל שפה אחרת לדעתי), המקור הוא ריטואל ישן נושן שמתבצע ע"י מעשנים קבועים לאחר חוויה מינית מסוימת, ההשאלה מהסיטואציה הנ"ל אל חיי היום יום היא בלתי נמנעת וכאשר מתארים משהו ש-"מרגיש טוב" נוהגים רבים לסנן בקלילות את המשפט לעיל.

משהו מסריח בממלכת דנמרק. מה? לא יודע מה (שמישהו ידליק גפרור) אבל זה בטוח לא תעשיית המטאל שם. דנמרק הפכה בשנים האחרונות ליצואנית דיי גדולה של מטאל טוב, מי שחולק על הדעה הזאת צריך להסתכל יפה לכיוון Mercenary – לא עוד להקת פאוור מטאל – אני מבטיח. The Hours That Remains, אלבומם הרביעי במספר, הוא המשך האבולוציה של המוזיקה שלהם, מדת'/ת'ראש פשוט יותר של תחילת דרכם באמצע שנות ה-90 אל השילוב המעולה העכשווי של דת' עם פאוור מטאל. אבולוציה של המוזיקה שלהם בפרט ושל המטאל בכלל כי לומר שהם המציאו את הגלגל לא יהיה מדויק אבל גם לא להודות שהגלגל שלהם מתגלגל חלק ויפה.

השירה הנקייה של מיקל מעטרת את הריפים המנסרים והקצב הדינאמי של השירים, מכרי הלהקה ירגישו כמוני בחסרונו של קרל והנהמות שלו אבל רנה, הבסיסט החדש ממלא את מקומות לא רע – קרל עזב את הלהקה לפני שהם התחילו להקליט את האלבום. אז מבחינת Grunts המינון ירד וזה חסר קצת אבל השירה של מיקל בעל קול פאוור מושלם ללא "אפקט הגבינה" כמו שקראתי באיזה אתר פעם (כינוי לטונים הגבוהים מאוד שרק זמרי פאוור ואנשים ללא אברים מסוימים יכולים להגיע אליהם). הדיסק נפתח בשיר "Redefine Me" שלדעתי זו אחלה בעיטת פתיחה לדיסק, ריף קליט שדרך אגב זה עוד משהו שחשוב לציין לגבי המוזיקה של Mercenary, למרות שהמבנה של השירים שלהם הוא תמיד עוצמתי, מורכב, רב-שכבתי ומחושב הוא עדיין קליט בצורה מעניינת.

אחרי הפתיחה הקלילה "Years Of The Plague" מזכיר לנו שלא מדובר ב-"עוד להקת פאוור" והריף הבומבאסטי של הבית משולב בצורה מעולה עם הפזמון המלודי, זה ה-Mercenary שאהבתי מהאלבום הקודם עם הדואטים של Grunt Vocals עם Clean Vocals. השיר "My World Is Ending" חוזר יותר לקו של השיר הראשון, מורידים הילוך ומפשטים קצת, הפזמון של השיר הזה הוא המנוני מאוד, בפעם השנייה כבר שרתי עם הדיסק, למרות שזכרתי רק את המילים "My world is ending…" מלמלתי משהו בין לבין, אחד השירים היותר אהובים עליי אישית, בעיקר אהבתי את הטוויסט עם הפסנתר ממש לפני הסולו שגם מבוצע היטב.

ההפקה של השירים בדיסק ראויה גם לציון לטובה, אלמנטים גותיים פה ושם וגם אלקטרוני כמו בהתחלה של "This Eternal Instant" באמת נותנים אימפקט חזק ומעשירים את המוזיקה, עבודת קלידים שלא משאירה את הגיטרות "ערומות" יותר מיד זמן לאורך השיר. באמצע השיר יש קטע מעבר מעניין עם דקלום עמוק וסולו אי שם בעומק, מרוחק… עשוי טוב. "Lost Reality" מתחיל כמו שיר פאוור טיפוסי אבל יש פה שוב את הדואט שדיברתי עליו שוב, השילוב בין שירה מחוספסת לנקייה עובד מעולה, שוב הקליטות הזאת והמלודיה תופסת את האוזן מיד. השיר ארוך, לא שזה מונע ממנו מלהיות סוחף, 8 דקות מעולות בהן מיקל צורח את גרונו יחד עם רנה.

"Soul Decision" חוזר לכיוון של "My World Is Ending", שבלוני למידי וקליט, פזמון והפעם היה לי יותר קל כי רוב הפזמון לא מכיל מילים, זה בערך "אוהוווווווו אוהוווווווו My Soul Decision" (פלוס מינוס, אל תתפסו אותי במילה). ואיך אפשר בלי שיר שמתחיל בגיטרה אקוסטית? אז יש אחד, "Simplicity Demand", למרות שהשקט היחסי של הפתיחה שלו נשבר במהרה בריף מרושע ההמשך נבנה על המלודיה של האינטרו של השיר, כרגיל המלודיה מצוינת ועובד יפה גם בגרסה האקוסטית וגם בגרסה המחשמלת. לדעתי בשיר הזה, אחרי הקשבה לשירים הקודמים, השבלונה של השירים שלהם מתחילה להיות יותר מידי בולטת והרצף הזה של 2 שירים שהם "בית, ברידג', פזמון" די מפריע לי אישית, בעוד שהשירים עד "Lost Reality" היו פחות תבניתיים פעמיים ברציפות זה הופך להיות מאוד מורגש.

אז כנראה שמי שהחליט על סדר השירים לא חשב כמוני ובחר למקם את "Obscure Indiscretion" ברצועה השמינית. למרות שאני אוהב מאוד את הריף ועבודת הקלידים פה מרנינה שוב אני מוצאת את עצמי דיי צופה מראש מה הולך לבוא וזב חבל, יתכן שכבודדים כל אחד מהשירים האחרונים היה נשמע יותר טוב אבל כרצף הם דיי מאבדים אותי פה ושם וזה לטעמי אחד הפספוסים הגדולים. למרות ודיי לאור העובדה שמבחינה מוזיקאלית לכל שיר יש אישיות משלו והם לא דומים חלילה. "My Secret Window" קצת שובר את הרצף הנ"ל, במיוחד ברצף הלא צפוי של הריפים שלו והשיר "Odd Time Signatures" נשמע דיי פרוגרסיבי (מה שלא נדיר כל כך באלבום הזה, יש להם יציאות פרוגרסיביות) עם משקלים משתנים, דרייב מעולה והדואטים שאני אוהב שטרחתי לציין לא פעם בסקירה הזאת, תבניתית השיר בנוי כמו קודמיו, חבל.

הגענו לשיר הנושא של הדיסק ואני אופטימי, קודם כל יותר מ-8 דקות, אז אני לא חושב שאפשר לעבוד עם התבנית של השירים הקודמים באורך כזה, דבר שני, שיר נושא הוא בד"כ מושקע יותר והעובדה שהוא בסוף הדיסק די עוזרת לצפייה ואיזה גראנד-פינאלה טוב. לדעתי רוב האלמנטים של הדיסק באים לידי ביטוי בשיר הזה ויש בו מרוב השכבות של האלבום, מהדת' הכוחני ועד הדביקות של הפאוור, עד אמצע הדקה ה-3, השיר שומר על קצת ממוצע אבל התחושות שלי היו נכונות וקטע פסנתר מצוין לא מאחר להגיע ואחרי מעבר שמדגים (למי לא הספיק עדיין להתרשם עד עכשיו משום מה) את היכולות של מייק על התופים, עבודה יפה ושוב מרגישים את הפרוג' קצת, תיבות שבורות. השיר נחתם בפייד של כל הכלים כשברקע סולו גיטרה מרוחק שמתפוגג לאט יותר אבל נעלם גם הוא אל הדממה… אני מסתכל על הטיימר ויש עוד דקה… המממ… ומהשקט של הדקה האחרונה שנשארה בוקע פתאום הקול של מיקל, נשמע חלול במקצת, כאילו מגיע מרדיו ישן או מקול… הוא שר את הפזמון האחרון כשהוא מלווה בפסנתר בלבד… ואני… אני צריך סיגריה.