Meshuggah – ObZen

הנה הם חזרו, אחרי גלות ארוכה וניסיונית במחוזות מוזיקת המטאל של העתיד. חמשת השבדים הרובוטיים אשר מרכיבים את להקת Meshuggah אינם צריכים שום תקדים ושום הצהרה. הם עזרו לעצב את המטאל המודרני לא פחות מלהקות כמו Machine Head ו-In Flames, אם לא יותר. האבולוציה של המטאל בוהקת מהם כפי שהאבולוציה של הרוק בהקה מ-Tool. הם האדונים למחוזות המטאל החדשני והטרי, ומצליחים לשמור על הצלחה מוזיקלית ואומנותית למעשה כבר שני עשורים.

Meshuggah אינו הרכב של לאהוב או לשנוא. גם שונאיהם הגדולים ביותר, אשר יעידו עליהם שכמה מופת וחכמה ישנם באקורד בודד שחוזר בתבניות מוזיקליות שונות ובואריאציה מינימליסטית בתוך מבנה של שיר, וכמה קיצוני הוא יכול להישמע כאשר בסה"כ מדובר במוזיקת מטאל ניסיונית, אפילו הם יצטרכו למלא פיהם מים מבלי להודות שיש משהו ב-Meshuggah שלא היה באף להקת רוק כבד לפניה, לא בכזה מינון, ולא בכזו יצירתיות.

אבל אילו אינם הזמנים של Destroy Erase Improve שהקנה לחברי ההרכב את סטטוס המוזיקאים האגדתיים שהם הינם כיום, וגם מאז Chaosphere המפלצתי, שנתן להם את מעמד כוכבי המטאל לקראת המילניום המתחלף, עברו יותר מעשר שנים. אפילו Nothing – האלבום אשר החזיר אותם מהשקט והכיר להם קהל שלם שגדל על המוזיקה שלהם לא פחות מאשר שהוא גדל על Metallica ו-Pantera – כבר נחשב נחלת העבר, ומאז אותו אלבום ב-2002, מאז ש-Meshuggah החליטו ללכת על הצעד הבלתי אפשר, ולבנות לעצמם גיטרות בעלות 8 מיתרים, אפילו מאז עבר זמן רב. וזמן רב זה התמלא בחלל תמוה.

EP ארוך במיוחד של שיר ארוך במיוחד בשם I שהיה מפחיד ומצמרר, והתלווה ישר אחריו באלבום מלא ומצמרר עוד יותר, פסקול של סיוט ארוך ומתמשך בשם Catch 33 – שהיה כאוטי ורובוטי מעבר למה שאוזניי העדינות יכלו לקלוט. יש אומרים ש-Meshuggah לא שמים קצוץ על אף אחד. זה נשמע מספיק קיצוני? מספיק חדשני? לא עשו את זה בכזו רמה עד כה? אחלה, זו עבודה עבורם. אבל איפשהו הרגשתי שהמוזיקה הלכה לאיבוד בין כל החדשנות, התעוזה וההרפתקה המוזיקלית ההיא. והנה הגיע לו ObZen בשעה טובה (בחודש מרץ) והתגלגל לידיי, ולקח לי הרבה יותר מדי זמן להחליט האם מדובר בהתפתחות לרעה או התפתחות לטובה.

עכשיו, בשלהי חודש נובמבר הגעתי למסקנה הזו. בימים שבהם המטאל מגלה את עצמו מחדש, מכל קצה וקצה, הופך את הדת' מטאל לטרנד בלי שום דבר נוסף ומחדש, ובימים בהם הת'ראש מטאל חוזר לככב כאילו אד רפקה מעולם לא פרש לשבת בכס מלכותם של מאיירים עתיקים משנות ה-80, חדשנות הינה הדבקות למה שאתה יודע, עושה ומבצע הכי טוב, רק מבצע זאת הרבה יותר מבעבר. אז ObZen, לדעתי, לא פתח פה שום דלת חדשה. לא נפרצו חומות מוזיקליות ש-Meshuggah לא חקרו בעבר. למעשה, במקום להוציא אלבום אוסף, החליטו אלה להקליט את ObZen שהינו מן סיכום כלל הקריירה שלהם, הכל מעורבב בבת אחת.

נראה שבמקום לנסות ולהמציא את עצמם מחדש כל פעם, החליטו Meshuggah לעשות את מה שהם עושים הכי טוב. מטאל טכני, כבד במיוחד, אכזרי וגרובי, מורכב ושופע באלמנטים של פיוז'ן וג'אז, שכל אחד יכול לשמוע ולהגיד "אוי אוי אוי, אלוהים ישמור, איך הם הולכים לבצע את התסבוכת הזאת בהופעה חיה." אולי זה חלק מהעניין של להזדקן בכבוד עם הלהקה שלך, כי חברי Meshuggah כבר לא ילדים. הדמו הראשון שלהם יצא לפני 21 שנה, ואלבומם הראשון יצא קצת אחרי האלבום השחור של Metallica, ועל כן קצת קשה לתפוס אותם בלשון ולכעוס עליהם בתור להקה שלא השקיעה מספיק מאמצים להגדיר את עצמה מחדש.

גם ענקיות מטאל אחרות כמו Paradise Lost או Megadeth הבינו שהדבר הכי טוב שהן יכולות לעשות – בעידן שאין מקום לרכישת מוזיקה מובהקת במדיה הישנה, וכיום המוזיקה שלך תהיה מאוחסנת היטב בכונן הקשיח של מעריציך, אם תרצה בכך ואם לא – זה פשוט להבהיר שהן עושות מה שבא להן, ועשו אלבום שהוא Meshuggah לכל דבר, רק ששמענו אותו בעבר.

השיר הראשון, "Combustion", נשמע בתחילה כמו פארודיה על "St. Anger" של Metallica, כאשר השבדים מראים לכולם איך נקרא באמת "להזדקן בכבוד" (כאמור, "St. Anger" אינו בדיוק נופל על המשוואה הזאת). המילים של השיר, כמו האלבום כולו, כמו הקריירה כולה למעשה, מייצגים מציאות נוראית, אפלה ומסועפת בדכדוך וייאוש, בו האדם נבלע על ידי יצירי כפיו, אם אלו הם המחשבות, הרעיונות או המכונות אותם יצר, ופילוסופיה בשקל אודות יום הדין, גרסת באג אלפיים. השיר כולו נוהם ומהדהד קדימה, נשמע מעט מאולץ בתחילה, עד שמתרגלים לקצב המתחלף, הכמעט רוק'נרולי, ממנו נמנעו Meshuggah זה זמן רב. השיר הבא, "Electric Red" כבר פורט על מיתרים מוכרים יותר, ונשמע כאילו הושלך היישר מ-Nothing אל תוך אוזננו.

לאלה שחושבים ש-Meshuggah שכחו את עצמם במילניום המודרני, "Bleed" הבומבסטי מחזיר אותנו בבעיטה אל שנות Destroy Erase Improve, ומכה במהירות ובסיבולת שאינה אופיינית לבני אנוש. פריטת המיתרים האכזרית (שנשמעת ממש מכאיבה לידי הגיטריסטים) שהפכה בעצם להיות סימן ההיכר של המפלצתיות שבאלבום, פשוט נשארת להדהד בראש הרבה אחרי שהיא מסתיימת, כאשר Fredrik, הגיטריסט הכי ג'אזי בסצינת המטאל העולמית, מכניס אלמנטים של Alan Holtsworth לתוך עולמם הקודר של המטאליסטים, באמצעו של השיר.

השירים הטובים באלבום, לעניות דעתי, הם דווקא הפחות אופייניים ל-Meshuggah, מכיוון שהם הפשוטים יותר. ככה אני, אדם פשוט שאוהב דברים פשוטים. זה לא בדיוק נכון, שאוכל לקרוא לשיר הנושא למשל, שהוא אחד מהשירים הבולטים, הגרוביים והאיכותיים ביותר באלבום. שיר נוסף שהוא נהדר ברמות גבוהות, הוא ללא ספק השיר הלפני אחרון, "Pravus", שמתחיל בזעם ובמהירות, ונמשך להתקפה קצבית שמתחלפת בפתלתלות של נחש. השיר החותם את האלבום, המדבר עלינו כבני אנוש הנופלים חלל לתוך המציאות הדורסנית שמנהלת את חיינו – "Dancers To A Discordant System" מרחף לו כפצצה מתקתקת עד סיומו של האלבום, וחותם עוד פרק בסיפור חייה של הלהקה שעיצבה לא מעט מהמטאל המודרני. יצירת מופת זה לא, וגם לא מדובר באלבום הטוב ביותר, אבל בחיי, לא יכולתי לחכות עד שחברי Meshuggah יחזרו לשפיות הרגילה שלהם – נו אתם יודעים, משוגעים.