Messiah's Kiss – Dragonheart

15/03/07
כתב/ת:
לאתר הלהקה
  1. The Ancient Cries
  2. Babylon
  3. Where The Falcolns Cry
  4. Dragonheart
  5. Thunders Of The Night
  6. Steelrider
  7. City Of Angels
  8. Nocturnal
  9. Northern Nights
  10. Open Fire
  11. The Ivory Gates

את הסולן האמריקאי מייק טירלי שמעתי לראשונה באלבום השני של להקת הפאוור האמריקאית Holy Mother, שנקרא Criminal Aferlife ויצא ב-1999. לבחור היה את אחד הקולות החזקים ששמעתי בסצנת המטאל האמריקאית העכשווית, קול מלודי עם צרידות וכוח, שהוכיח את עצמו מעבר להכול עם גרסת כיסוי לשיר "Holy Diver", של רוני ג'ימס דיו.

השלמתי די מהר את אלבומי הלהקה, אבל התאכזבתי מזה האחרון, Agoraphobia, מה שבעצם היה יותר אלבום סולו של טירלי ופחות מאמץ קבוצתי, כשהוא גם מנגן על הגיטרות וגם שר. הוא אולי שר לא פחות טוב מבעבר, אבל אי אפשר להשוות את יכולת הנגינה שלו לזו של נגנים מקצועיים כמו אלו שניגנו עם הלהקה בעבר. כאן נכנסת Messiah's Kiss לתמונה.

טירלי גויס בידי שני מוזיקאים גרמנים וותיקים שניגנו בעבר בלהקה בשם Repression, מתופף וגיטריסט, ואליהם צורף בסיסט בריטי וותיק בשם ווין באנקס, שניגן בין השאר עם Sabbat ו-Blaze – התוצאה הייתה אלבום בכורה חזק בשם Prayer For The Dying, ששילב מטאל גרמני מסורתי, כבד ומלודי, עם השירה הגרונית הבולטת של טירלי.

אלבום שני יצא לאחר שנתיים, בשם Metal, ועכשיו, שלוש שנים אחרי, יוצא האלבום השלישי. אין כאן משהו חדש, לא מבחינת הלהקה, ולא מבחינה מוזיקלית, אבל איזה יופי של לעיסה, גבירותיי ורבותי, אם כבר לעשות מטאל מושפע משנות השמונים, שמשלב ריפים של Accept עם לא מעט Manowar, אז ככה צריך לעשות אותו.

השיר הפותח כבר נותן כאן את הטון, מטאל מוצק, עסיסי כמו שניצל ווינאי נוטף שומן מטאלי. זה אמנם קיטש, זה אמנם נשמע כאילו נשלף הישר משנות השמונים, אבל אין ספק שזה עובד, וטירלי נשאר טוב כשהיה. השיר השלישי, "Where The Falcolns Cry", הוא החזק ביותר באלבום, ובכלל אחד משירי הפאוור מטאל הטובים ששמעתי לאחרונה, קליט ופשוט, אבל בנייה מהספרים. ככה, רבותי, בונים חומה, חומת ברלין. הטעם הגרמני בולט, וההפקה, של גיטריסט להקת Accept הרמן פראנק – היא יצירת מופת של ליטוש בשרני.

בלא מעט מקומות באיטרנט נתקלתי בהאשמות כלפי הלהקה, כאלו לגבי כך שהם לא מקוריים, שהם ממחזרים סגנון מוזיקלי שעבר מהעולם, שהם מחקים את Iron Maiden ו-Manowar, ששירים כמו The Ivory Gates הם פשוט העתק של סוג המטאל שעשו בשנות השמונים, אבל אתם יודעים מה? בעיני כל אלו הן סיבות נוספות לקנות את האלבום הזה. הכול נכון, זה באמת לא משהו עכשווי וגם לא מקורי, אבל החבורה הזאת עושה את זה טוב, עם אהבה אמיתית למוזיקה הזאת. יש בזה כבדות, מלודיה ותשוקה, והשירה של טירלי היא רק הדובדבן שבקצפת, ואני באופן אישי בהחלט מצביע לחיוב עבור האלבום.