Metallica – Death Magnetic

אני חייב להתחיל ולומר בזה שאני שותף לדעת הרבים לגבי Metallica. הלהקה, שהאלבומים שהוציאה בשנות השמונים נחשבים לאלבומים הטובים ביותר שהנפיק ז'אנר המטאל מעולם, או לפחות נכנסים לרשימת ה-10 הטובים ביותר, בעצם מתה לפני שנים. אני מחבב את "האלבום השחור" בדיוק כמו מרבית האנושות בעלת המודעות העצמית בעולמנו, מלבד כמה קופי אדם בקונגו שלא יצא להם להשיג את האלבום קשה לי לחשוב על אדם שלא אהב את האלבום, עובדה – הוא מכר מיליוני עותקים ונחשב לאחד מאלבומי הרוק והמטאל המוכרים ביותר בכל הזמנים, אבל מבחינתי האלבום האמיתי האחרון שהלהקה הוציאה הוא …And Justice For All. לגבי מה שבא אחרי האלבום השחור?

יכול להיות שאני הולך לעצבן לא מעט מטאליסטים צעירים יותר, אבל Load ו-Re-Load היו לדעתי רפש כמעט מתחילתם ועד סופם, כשההתעקשות של חברי הלהקה להשתמש במוזיקה אמריקאית שורשית והארד רוק כבסיס למוזיקה במקום ה-Punk וה-NWOBHM (הגל החדש של הרוק הכבד הבריטי) שהיו ההשפעה בתחילת דרכם – הוביל את הלהקה למוות מוקדם. הנוכחות של המפיק Bob Rock, שהרוויח את לחמו לפני כן באלבומים של Motley Crue ו-Bon Jovy הייתה ללא ספק הדרך להשמדה, אבל התספורות, החליפות, התביעות והופעת אורח של Marian Faithful בטח לא הועילו לזה וגרמו לכך שרוב מעריצי העבר של הלהקה היו מוכנים לקבור את Lars Ulrich בחול עם הישבן בחוץ כחנייה לאופנועים. נדלג על אלבום הקאברים, ברובם ישנים, שהיה הדבר הכי טוב שהלהקה עשתה בשנים האחרונות, נדלג על אלבום על תזמורת קלאסית שהוא ככל הנראה הדבר הכי נורא שעשתה ונעבור הלאה.

בהמשך היה הדיבור על חזרה לשורשים, "האלבום הכי כבד שעשינו" קשקשו חברי הלהקה, ומה שהונפק היה גוש הצואה עטור הזבובים מוכי השחין שנקרא St. Anger, האלבום היחידי של הלהקה שחיכיתי שיגיע ביד שנייה, וגם אז מכרתי אותו. Hetfield שכח לשיר, Hammet שכח לנגן, ובאופן כללי כולם שכחו לכתוב שירים – הלהקה הוכרזה רשמית כמתה, הודעה נמסרה למשפחות, וממשיכים הלאה. בשנה האחרונה לפחות התחילו שיחות על כך ש-Death Magnetic הולך להיות מה ש-St. Anger צריך היה להיות – חזרה לשורשי הת'ראש של הלהקה, כש-James Hetfield חוזר לשיר, Kirk Hammet חוזר לנגן לידים, ולוקחים את הקונסולה באולפן מהמנקה קרלוס בעל התסמונת שחטף אותה לצורך הקלטת St. Anger.

לא ממש האמנו, ואותם "שירים חדשים" שנוגנו מידי פעם לא ממש תרמו, משהו עדיין לא נשמע מגובש, גם אם היו שם כמה ריפים שכן תרמו לאיזו תחושת תקווה קטנה כזו בבטן, והשיר "Cyanide", שבוצע בפסטיבל Ozzfest אפילו קצת חיזק את התקווה שאולי Rick Rubin, שהפיק בין השאר את Slayer הצליח להציל את הלהקה (מצד שני הוא גם הפיק את Shakira, אז לכו תדעו…). לאחר האזנה אחת, שניה, שלישית וגם רביעית, אני יכול סוף סוף להגיח ולומר: לא רע בכלל. אני מראש מזהיר את מי שהתאפק ולא הוריד לפני הקניה של האלבום: זה לא Master Of Puppets. אם הייתי חייב הייתי אומר שיש כאן שילוב עדכני של האלבום השחור עם כמה ריפים ומהיריות שהיו יושבים ב-And Justice, אבל כאלבום מטאל – לדעתי זה הטוב ביותר ש-Metallica עשתה מאז Justice, או לפחות מאז השחור, אבל בכל מקרה כמה עשרות אלפי מונים טוב יותר מכל מה שהם הוציאו מאז.

לגבי השירים? רובם לא יורדים מגבול ה-7-8 דקות, מכילים לא מעט ריפים גאוניים, Lars רחוק מלהיות מתופף טוב במובן המסורתי של המילה, אבל יש לו אנרגיה בלתי פוסקת והוא בהחלט נותן את כל מה שיש לו באלבום הזה, Hammet נותן פה לידים ב-Wah-Wah כמו שציפינו ממנו, ואפילו הבסיסט Robert Trujilio נותן ללהקה את תחתית הבס האמיתית שהיא הייתה צריכה – ולפחות מבחינת סאונד מנענו מ-Jason Newsted לעשות. "That Was Just Your Life" הוא התחלה מושלמת לאלבום, ריף שנפתח והופך לשיר אגרסיבי ומהיר, מכל הבחינות – זה הדבר הכי קרוב לת'ראש שהלהקה עשתה מזה 20 שנה, הקול של Hetfield ירד כמעט אוקטבה שלמה, ויש איזה עקצוץ כזה של הנאה כשאתה מתחיל להבין שהלהקה הפעם עשתה את מה שהבטיחה – אין יותר ניסויים, אין יותר הרפתקנות לא מטאלית שנגמרת באסון, יש רק אלבום מטאל כבד, כזה שעושה כבוד לשורשים האמיתיים של הלהקה. השיר אולי ארוך, אבל הוא עובד עם הנאה מכל שנייה.

הסאונד רחוק מלהיות זה של אלבומי הלהקה בשנות השמונים, ל-Rubin הייתה נגיעה די מינמלית בו ובעצם אלו חברי הלהקה עם Ted Jensen המוצלח שהנפיקו סאונד עדכני, אגרסיבי, מלווה בחומת גיטרות מוצקה ותופים די מחוספסים שעדיין נשמעים מופקים – זה עושה את האלבום למרוכז וכבד מאד, אבל זה עובד. "Broken, Beat & Scarred" הוא שיר ישירות מהאלבום השחור, אולי קצת יותר ת'ראשי בריף הקודם והעוקב אחרי הפזמון, אבל שוב, כל מי שחיכה שנים לזה שהלהקה תנפיק שיר טוב, עם פזמון איכותי שנשאר בראש – זה המקום. לקראת סוף השיר הלהקה מעלה את הקצב עוד יותר, וזה כבר ת'ראש טהור וכבד.

הסינגל הראשון מהאלבום, "The Day That Never Comes", נשמע בהתחלה כמו בלדה בכיינית, או אולי חיקוי חיוור של "One", אבל האמת היא שמדובר פה במשהו עמוק בהרבה. יש את הפתיחה השקטה עם הפזמון הקליט, אבל בקו החמש וחצי דקות השיר עובר לחלופת ריפים אפית שלא שמענו מהלהקה מאז הקאבר שלהם ל-"Am I Evil" של Diamond Head (להקת NWOBHM), כולל Harmony Leads שלקוחים ישר מ-Iron Maiden. אם כבר השיר הזה באמת מזכיר שיר אחר מהעבר, זה את "Remember Tomorrow" של Maiden שהלהקה ביצעה לאחרונה בדיסק המחווה ל-Maiden שהוציא המגזין הבריטי Kerrang!.

אם דיברנו על ת'ראש, "All Nightmare Long" הוא ברובו בדיוק זה, בין השירים האגרסיבים ביותר שהלהקה הוציאה מאז שנות השמונים, עם פזמון מלודי ששוב מחזיר לאלבום השחור. באופן מפתיע, גם שמונה הדקות שלו עוברות במהירות. בערך בשלב הזה התחלתי להבין שגם אם הלהקה תנסה חזק, היא תתקשה לפשל עם האלבום הזה, עם שירי פתיחה כמו אלו – קשה לחזור אחורה ל-St. Anger הנורא. "Cyanide" הוא לא השיר הלא מוצלח שחששו שיהיה ע"פ הביצוע ב-Ozzfest, מדובר בשיר לא רע בכלל, עם הפזמון הכי מוצלח שהלהקה הנפיקה זה שנים. יש איזה גשר באמצע שהיה עדיף אם היה מוצא עצמו מחוץ לאלבום, אבל זה רחוק מלהרוס את השיר הזה, שבגדול הוא המשך ישיר לאלבום השחור, עם אותו פזמון כבד וקליט.

אולי הפדיחה היחידה באלבום, שגם היא לא כזו נוראית, היא "Unforgiven III". לעשות חלק שלישי לשיר הוא כבר צעד ילדותי למראה שלא זיכה את Metallica בהרבה נקודות, אבל מבחינה מוזיקלית מדובר בשיר שהרבה יותר קרוב לשיר המקורי ומוחק את זכר החלק השני המיותר – סוג של בלדה אפית מלוות תזמורת שגם נותנת בכבדות ובמלודיות חזקות, כבלדה מדובר באחד הדברים הפחות מטרידים שהלהקה יכלה לעשות. האלבום מסתיים עם פטיש לרקה בשם "My Apocalypse", שאני מניח שיזכיר לרבים את "Battery" בריף המרכזי והמהירות שלו. אז לא בדיוק שם, אבל זה ללא ספק הדבר הכי קרוב שהלהקה יכלה להנפיק ב-2008 – זה ללא ספק ת'ראש מלודי, כשמהדקה השנייה בערך Hetfield עובר לשירה אלימה שהזכירה לי את ההגשה של Tom Araya מ-Slayer. זה ממשיך עם אחלה ליד ונגמר בטעם טוב.

לסיכום – זה לא Master Of Puppets. אני יכול להיות די בטוח שיצירות מטאל אדירות שיכנסו להיסטוריה כבר לא נראה יותר מידי בכלל, ובהחלט לא מ-Metallica אבל את אחד מאלבומי המטאל הטובים שהנפיק הז'אנר כבר 10 שנים אני יכול לומר שיש כאן – תזכורת ברורה למה שעושה את הלהקה לענקית שהיא, וכזה שיספק כמעט כל מעריץ של הלהקה. עכשיו רק נשאר להשמיד כל עותק שנשאר בעולם של אלבומי הלהקה מאז האלבום השחור – ועולם המטאל יכול לקום מתרדמת ה-Metallica שכפה על עצמו, לפתוח זוג עיניים כבדות, לחייך ולומר: "זה היה רק חלום רע!"

לסקירה נוספת על האלבום…