Metallica – Death Magnetic

מה שהכי כיף בלכתוב על האלבום החדש של Metallica למגזין העוסק במטאל, זה אין צורך להסביר ולפרט מי ומה בלהקה, שהרי כל מטאליסט ממוצע יודע בדיוק מה ומי ולמה ומתי, איך, מי עשה מה למי, ומי קרא למי "שמוק" (Hetfield ל-Newsted, דרך אגב). להקת המטאל הגדולה בעולם חוזרת באלבום חדש, שהציפיות אליו היו בערך כמו הציפיות לגשם במדבר סהרה. לאחר כמה שנים של שתיקה, של אי וודאות, של תהיות ואפילו קצת דאגות (ובעיקר – הרבה הסתלבטויות ובדיחות), מגיע האלבום החדש של מפלצת המטאל האמRickאית, זו שגדולתה והפופולאריות שלה שווים רק ל-Black Sabbath.

מדהים העניין עם Metallica – זו בעצם להקת המטאל המצליחה ביותר בעולם, ולמעשה, בהיסטוריה של הז'אנר. לצערו של Dave Mustaine (כיום מנהיג Megadeth, ולפני מאתיים שנה הגיטריסט המוביל של Metallica), זהו המצב: אפילו Black Sabbath האגדית לא יכולה להתחרות בפופולאריות שיש לרביעייה המטאלית מסאן פרנסיסקו שגדלה על פאנק, מטאל קלאסי, ושינתה את פני המטאל לנצח.

לצורך ההבהרה – למרות החיבה שלי ל-Megadeth (המתחרים האלמותיים של Metallica), והעובדה שאני חושב ש-Dave Mustaine כתב את אלבום המטאל הטוב בהיסטוריה (Rust In Peace), בשורה התחתונה, Metallica מנצחת. גם מכיוון שהיא הלהקה הכי גדולה בעולם בז'אנר בו אנו שוחים, וגם כי אין מה לעשות, מדובר בתופעה. תשאלו כל ילד זב חוטם והוא יזעק לכם ש-Metallica היא הלהקה הכי מגניבה שהוא שמע, מכיוון שיש משהו בסיסי ולא מתחכם במוזיקה של Hetfield וחבריו – משהו בטקסטים הלא מפותחים שלו, משהו בלחנים הקליטים עד אימה שהוא כותב (בעזרתו של Ulrich), בשירה הצרודה, בסולואים המלוכלכים (יותר נכון, מטונפים) של Kirk Hammett, ומשהו בגישה המסריחה של Lars Ulrich לחיים.

וזה המקום לוידוי נוסף – בניגוד לרוב גולשי האינטרנט בעולם, אני לא שונא את Lars Ulrich בגלל הסיבות ה"נכונות". אני מתעב את Ulrich מכיוון שהוא פשוט לא יודע לתופף, ומעולם לא ידע. העניין הוא, שבעוד שבשנים המוקדמות Metallica עבדו עם מפיקים שהפנימו את העובדה ש-Lars הוא אולי בחור מצחיק אבל לנגן הוא לא יודע, ודאגו לצבוע את ביצועי הנגינה שלו באינספור אפקטים (ובכלל, Metallica תמיד הצטיינו סאונד מדהים בהופעות, ופורץ דרך בהקלטות), בשנים האחרונות Ulrich לוקח יותר מדי אחריות לידיו שלו, והתוצאה היא שאנחנו מגלים שהמלך הוא עירום.

Lars Ulrich הוא מתופף בינוני מינוס, אבל כל כך מאוהב בעצמו עד שהוא מרשה לעצמו לשחרר אלבום עם סאונד נקי וצלול, כזה שמבליט את העובדה שהבחור פשוט מבייש את חבריו ללהקה. וכן, אין דרך אחרת לתאר את מה שהולך באלבום ההופעה S&M חוץ מבושה בגזרת התופים – אתם עולים לנגן עם תזמורת, מול אלפי אנשים, לאלבום חד פעמי, ו-Lars פשוט נשמע כמו ילד בן 12 שגילה עכשיו את העולם הקסום של מצילות הקראש. יש משהו זחוח עד אימה באיש הזה שפשוט גורם לי לא לאהוב אותו. אין לדברים הללו שום השפעה על העובדה שאם יום אחד אפגוש אותו, ירעדו אשכיי והחיוך האדיוטי לא ינוס מפניי, כי כל כמה זמן אתה פוגש אגדה מהלכת? אבל עדיין – האיש מרגיז, ואחרי צפייה בסרט המאלף Some Kind Of Monster, הוא עוד יותר מעצבן.

שלא יהיו ספקות בלבכם, ברור לי שלכתוב ביקורת על אלבום חשוב ומשמעותי ולפתוח אותה בוידוי ילדותי בסגנון "אני שונא את Lars Ulrich" הוא צעד לא חכם, אבל חשוב שתבינו שכותב הביקורת הוא לא פחות ממעריץ של ההרכב, אחד שנכנס למטאל עקב שמיעה אינסופית של אלבומי המופת של Metallica משנות השמונים. וכותב הביקורת אפילו אוהב את Load, האלבום שרוב מעריצי Metallica מסמנים כתחילת הסוף. אומר לכם יותר מזה – אני חושב ש-Load היה אלבום מעולה, צעד משמעותי בהתבגרות של ההרכב, ופרט לשני שירים לקראת סופו (שחבל שלא הוחלפו בשני השירים הראשונים מ-Reload, האלבום הבינוני מאד שהגיע אחריו), היה זה אלבום טוב מאד. מה זה טוב מאד, יש שם את שניים מהשירים הכי טובים ש-Hetfield כתב מעודו ("Bleeding Me" ו-"Torn Within").

ובכלל, כל מי שקורא את הביקורת הזו יודע מה עבר על הלהקה בשנים האחרונות. כנראה שגם צפיתם בסרט Some Kind Of Monster, שהוא, כאמור – סרט מאלף (ולא רק לחובבי Metallica, אלא לחובבי קולנוע תיעודי בכלל). הסרט היה תיעוד מהימן של ניוון, של התפרקות מערכות, של כניעה לכסף. ואין דרך טובה מזו לתאר את האלבום המסריח של שנות האלפיים, אלבום שכולו חרפה אחת גדולה – St. Anger. המעריצים הצעירים של Metallica אולי לא מבינים למה אני כל כך בוטה (שוחחתי בימים האחרונים עם כמה חבר'ה צעירים שדווקא אהבו את האלבום), אבל הותיקים בטוח יכולים להבין אותי – St. Anger לא היה אלבום מסריח רק בגלל הסאונד הנוראי שלו (אלוהים אדירים, אני עדיין מתעורר בלילות בזיעה קרה בגלל הסאונד של האלבום הזה), אלא בגלל שהיה זה אלבום שכתוב רע, של להקה שלא יודעת מה היא רוצה מעצמה, חוץ מעוד כסף.

לאורך כל הקריירה של Metallica, ההרכב היה תמיד צעד אחד לפני כולם – בכתיבת המנוני מטאל מלודיים (ואה – מלודיים, דהיינו – ת'ראש מהיר ואגרסיבי), בבניית אלבומים תחומים ומסודרים לפי נוסחא, במתיחת גבולות. אפילו להתמסחר הם ידעו בכבוד, עם יציאת "האלבום השחור", שהיה צעד ענק אל תוך לב המיינסטרים – צעד מבורך שהוביל לקבלת המטאל כז'אנר לגיטימי בנוף המוזיקה. אבל St. Anger היה מחיקה של כל אלה, בתנועת יד אלימה אל מיתרים שלא יודעים לנגן כמו פעם. בעיות של אלכוהול, חברות סדוקה, אגו וחוסר בהירות לגבי הכיוון המוזיקלי של ההרכב. במקום ללכת קדימה ולחדש, Metallica הלכו לאחור, במהירות. הניסיון העלוב להישמע כמו להקת נו מטאל לא נשמע כמו כלום, ופרט לכמה רגעים חביבים בשני השירים הראשונים באלבום, היה מדובר בבדיחה מאד עצובה.

אז הבנתם מול איזה כותב אתם מתעסקים, וכבר הספקתם להכין כמה תגובות זועמות על חוסר ההשכלה המוזיקלי שניכר מהכתוב, אבל עם כל מה שקראתם עד עכשיו, אתם בטוח יכולים להבין עם כמה חששות אני מסתובב כבר כמה שבועות, מהרגע בו החלו לדלוף קטעים לרשת (בעידודו של Ulrich. צבוע וטיפש אמרנו?). מהרגע בו נודע לעולם ש-Rick Rubin הוא המפיק החדש של Metallica, החלו הספקולציות להתעופף – שהרי כמעט כל מה ש-Rick Rubin נגע בו הפך לזהב (Red Hot Chili Peppers. Johny Cash והרשימה לא נגמרת). האיש פשוט יודע לקחת סוסים מתים או תקועים, ולהפוך אותם לדבר הכי רלוונטי בעולם. כמובן שלכל צד חיובי יש הניגוד השלילי שלו: Rick Rubin הפך להיות מעין "זונת הפקות", כשהחליט להפיק הרכבים בינוניים כמו Linkin Park הרוצים להישמע "בוגרים".

הטריק של Rubin פשוט מאד – "בואו נפשיט את האמן לחומרים הבסיסיים מהם הוא עשוי, נביא אותו למצב בו הוא לא יכול להתחבא מאחורי חומות של סאונד, וניתן למאזין לקבל את האמן בצורה הנקייה ביותר שלו – כאילו הוא יושב איתו באולפן". עם הנוסחא הזו (פלוס מינוס כמה גורמים משתנים) Rick Rubin רץ כבר כמה שנים, וכנראה שאף אחד לא יכול לעשות את זה יותר טוב, או שאולי זה הזקן המלחיץ שלו שגורם לאמנים לחשוב שהוא מבין מה הוא אומר. וגם הפעם אין שום הפתעה – Metallica היו צריכים מפיק שלא יילחץ מהם, שלא יירתע כי מולו עומדים ארבעת המוזיקאים הכי גדולים בעולם הרוק (טוב, Trujillo לא באמת, אבל הוא חלק מהם, אחרי הכל), ובעיקר, הם היו צריכים מפיק שיגיד להם (כנראה) "הלו!! פעם הייתם הרכב המטאל הכי גדול בעולם!! היום אתם חבורה של Pussies!! צאו מזה, רדו לקרקע ותנסו להיזכר למה התחלתם לנגן מלכתחילה".

אז הבשורה הכי גדולה וטובה שאפשר לומר על Death Magnetic, אלבומה התשיעי של Metallica, היא שהם הבינו בדיוק על מה Rick Rubin (כנראה) דיבר. Hetfield לא כתב לחנים כאלו מאז 1989, Kirk Hammett לא התאמץ להישמע כל כך נקי מאז… 1981? Trujillo לא מפתיע וסוחב בקלות את שינויי הריפים התכופים, ורק Ulrich נשמע כאילו עוד שנייה הוא הולך לקבל התקף לב. כנראה שכבר הבנתם שLars Ulrich הוא החולשה החלשה ביותר באלבום הזה – חלק מהגישה של Rubin היא להפשיט את הלהקה ממסכות, אבל אז אנחנו נשארים עם ההכרה ש-Ulrich הוא מתופף לא טוב וזה בדיוק מה שאנחנו שומעים באלבום, בבירור (ודי בעצב): האיש יוצא מקצב, לא יודע לחבר מעברים פשוטים, ובגדול, נשמע כאילו הוא באמת לא במקצוע הנכון.

ועדיין, עם כל העצבים, מדובר באלבום טוב מאד. בעצם, מדובר באלבום רע מאד. רגע, מה הולך פה? קצת הסברים: מדובר באלבום טוב מאד, כי Metallica באמת חזרו לעצמם – מהירות, ניסורים, שירה כועסת ומרגשת, הלמות תופים וסולואים מהירים, כאילו אין מחר. Metallica נשמעים בגיל 45 כאילו הם ממהרים לתפוס רכבת, והדרך היחידה שלהם היא לנגן כמה שיותר מהר. אין טעם לנסות לפרק את ההסברים הללו לשמות של שירים, מכיוון שבכל השירים הלהקה מנגנת פשוט מהר. כמו פעם, כמו כשהם היו בני 20 ומשהו, ורצו להוכיח שהם הכי טובים והכי כועסים שאפשר. Hetfield נשמע כמו הסולן שאנחנו מכירים ולא כמו נמושה שמנסה להוכיח שהוא יודע לשיר ולרגש – למרות שרוב תפקידי השירה שלו נכתבו לשירים אחרים שהוא כתב לפני יותר מעשור, הוא עדיין דופק קאמבק מכובד.

מצד שני, מדובר באלבום לא טוב, מכיוון שאני פשוט לא מאמין להם. חבורה של נרגנים עשירים כקורח, שאיבדו ממזמן את הטעם למוזיקה שכזו, פתאום חוזרים לנגן כמו בני 20? מהר מאד אני מתעורר מהמחשבה הזו, מכיוון ששלושת השירים הראשונים מבהירים לנו בדיוק מה Rick Rubin עשה ללהקה: הוא הסביר להם שזה טוב יפה לרצות להיות הרכב מודרני שמנגן ריפים של נו מטאל, אבל העולם יודע מה זה Metallica, כנראה יותר טוב מ-Metallica עצמה – יש כמה דברים שפשוט צריכים להישאר קבועים, הוא אומר: "Hetfield, תכתוב שירים כמו שאתה יודע, לא כמו שפרד דרסט מנסה לדעת." הבעיה חוזרת בשיר הנוראי (מאד) The Unforgiven III. הרבה מילים אין לומר על הניסיון העלוב לרכב על הצלחת הלהיט של הלהקה מ-1991, אז בואו נשאיר את הטעם הרע כמו שהוא, עוד המשך לשיר ההוא. השני היה רע מספיק, עכשיו יש שלישי. ואם בשירים לא טובים עסקנו, ה-"בלדה" באלבום (כמובן, השיר הרביעי, כמו בשנות השמונים) היא "The Day That Never Comes", ומדובר בשיר לא טוב – כתוב לא טוב, מבוצע לא טוב, עם C-Part מאולץ.

חבר שלי טוען שהאלבום הזה נוטה לפרוגרסיב (הגיוני, שהרי מדובר בז'אנר מאד פופולארי כיום). הטעות שלו היא בהבנה שפרוג איכותי לא בנוי רק על שינויי מקצבים ומשקלים כל שנייה. אם יש בשיר פרוג שאורכו שמונה דקות עם 43 ריפים זה מכיוון שכל ריף לוקח אותך לריף הבא. ב-Death Magnetic יש עשרה שירים באורך ממוצע של 7 דקות לשיר, ובכל שיר יש 98 ריפים, בערך. לרוב, השירים נשמעים עמוסים מדי, כאילו שואפים להיות שירים מתוך …And Justice For All, אבל לא מצליחים. ולמרות הבעיה החמורה הזו באלבום (חוסר היכולת לחבר את כל הרעיונות המוזיקליים ליצירה קוהרנטית) בל נשכח שמדובר ב-Metallica – לנגן כמה שיותר מהר!! עכשיו!! טקסטים זועמים!! סולו מלוכלך!! דאבל בס!! ואת כל המרכיבים הללו אפשר למצוא, והביקורת הזו מלווה בהבטחה להד בנגינג באורך 80 דקות.

ואולי זו הדרך הטובה ביותר לסכם את האלבום הזה – אחרי המון שנים של אכזבות, של בושות, של משברים ושל רגעים בהם היה ברור לעולם שהד בנגינג הוא מילה גסה באלבום של Metallica, פתאום אפשר להתרווח לאחור ולתת לצוואר לכאוב, בעודנו מאזינים לקטעים אגרסיביים ומלאי התלהבות כמו "Cyanide", "The End Of The Line", "Broken", "Beat & Scarred" וגולת הכותרת, "My Apocalypse", שנשמע כמו הניסיון של Metallica לכתוב את "Whiplash" של שנות האלפיים. חשוב לזכור שמדובר באלבום עם צדדים יפים ומכוערים כאחד. הסאונד לא טוב (למרות הגולמיות המבורכת שלו), ברוב השירים ביצועי התופים והסולואים לא נשמעים טוב, אבל לעומת הרגעים הרעים (והשירים החלשים, ויש עוד כמה חוץ מאלה שצוינו לעיל) יש כמה פנינים, ורגעים שגורמים לך לחייך.

החיוך הזה הוא כנראה ההבנה שאם Metallica תודיע מחר על התפרקותה הרשמית, העולם יקבל זאת בשלווה, ואפילו יכבד את להקת המטאל הגדולה בהיסטוריה, שהחליטה To go out with a bang. ואולי זו בעצם המסקנה היחידה שאפשר להגיע אליה לאחר קרוב לשלושים האזנות לאלבום הכי מסקרן בשנים האחרונות – חברי Metallica לא חזרו לעצמם, חברי Metallica פשוט החליטו לעזוב בסטייל, עם שירת ברבור צרודה במיוחד. גם אם זה לא יקרה, מגיע "סחתיין" ענק ולבבי ל-James Hetfield, Lars Ulrich (השמוק האמיתי – Newsted אתה גבר!), Kirk Hammett ו-Robert Trujillo: בסופו של דבר Metallica שחררו אלבום מטאל טוב. עזבו – מילות סיכום הולמות יותר: Metallica שחררו אלבום של Metallica.

לסקירה נוספת על האלבום…