ראשית ברצוני להבהיר שאיני כופר. אני כן מהמאמינים שמטאליקה היא אחת מהלהקות החשובות ביותר שקמו אי פעם בעולם המטאל, וגם אני מאמין שמטאליסט שלא ידע לדקלם
בעל פה את ארבעת אלבומיה הראשונים של מטאליקה כאשר יעירו אותו באמצע הלילה משינה עמוקה לוקה בחור בהשכלה שגודלו לא יכול להימדד בכלל. אך כמו כל להקה טובה,
מטאליקה לא ידעו היכן להפסיק, ואם מישהו ישאל אותי לדעתי האישית אוכל לומר שאותה אגדת מטאל לא הוציאה אף לא חצי אלבום מעניין בכעשר השנים האחרונות.

לקראת אלבומה החדש של מטאליקה, "סיינט אנגר", שהוא אלבומה המלא הראשון מזה שש שנים, הובטחה לנו על ידי הלהקה חזרה למטאל, חזרה לצליל הישן. בכל הזדמנות
שהיתה להם הסבירו חברי הלהקה כי Load ו – Reload היו "אלבומי התנסות ברוק כבד" ושעכשיו הם חוזרים למטאל. לשיפור תדמית זו אפילו ערכה לאחרונה הלהקה מספר הופעות
שהיו מורכבות כמעט כולן מחומר ישן (למעט שיר או שניים מהאלבום החדש), על מנת להראות שהם חוזרים למוטב. אך לפני שאנו מתרגשים וקופצים בשמחה לשמע הבטחות אלו
צריכים אנו לזכור שמדובר במטאליקה, הממוסחרת בלהקות תבל, ואין זה מופרך להניח שאולי כל מסע שיפור התדמית הזה אינו אלא טריק שיווקי לקידום מכירות האלבום החדש והשבת קהל מעריצים ישן שמתגעגע לחומר הישן והטוב של הלהקה. ואכן כך הוא המצב: "סיינט אנגר" הוא חזרה לצליל הישן של מטאליקה כשם שאני משחת נעליים.

איזה מטאל, איזה צליל ישן? "סיינט אנגר" הוא הדבר הכי רחוק שאני יכול לחשוב עליו מאלבומים כמו Master of Puppets. אם משהו, הוא רק המשך ל-Reload, אבל הפעם
נוסף גם אלמנט של הארדקור רך ונורא המתקרב יותר ל-Nu Metal לכל העניין. ומילא אם היה מדובר באלבום טוב, אך "סיינט אנגר" הוא מבין האלבומים הפתטיים בהם נתקלתי בזמן האחרון, בין אם זה מתבטא במוזיקה, בביצוע, בסאונד, בליריקה, או במבנה השירים, "סיינט אנגר" הוא יצירה מבישה שמכילה בתוכה אולי שיר אחד טוב, ועוד עשרה שירים שאני מתקשה למצוא מילים שיבטאו את הבוז שאני רוחש להם. סקירת השירים באלבום תהיה חסרת ערך שכן בסקירה שכזו היה ניתן לומר בפשטות משהו בסגנון "אף שיר שם אינו טוב,
למעט שיר הנושא (St. Anger) הגובל ביצירת מופת" ולסגור את העניין. במקום זאת, אסקור את האלמנטים השונים המרכיבים את הדיסק, אותם ציינתי למעלה.

המוזיקה ומבנה השירים:

כתיבת המוזיקה ב"סיינט אנגר" אינה מעניינת אפילו מעט. הריפים נשמעים כאילו יצאו הישר ממכונה ליצור ריפים שנתקעה איפשהו בין אותה מוזיקה משעממת המוח שמטאליקה כתבו בעשר השנים האחרונות, לבין המוזיקה של חלוצות ניו-מטאל בזויות דוגמת Korn או Limp Bizkit. באופן מצחיק למדי, מספר קטעים באלבום נשמעים לי כמו Slipknot, רק פחות טוב. וזה לא שאני כזה מעריץ גדול של סליפנוט, אך כן היו להם מספר שירים שהציגו גרסה מרעננת ומעניינת להארדקור של תחילת שנות התשעים (ע"ע פאנטרה), שהקטעים המדוברים באלבומם החדש של מטאליקה נשמעים כמו גרסה לא מוצלחת להם.

כאשר להקה שנחשבה פעם לאלילת מטאל אמיתית מתדרדרת למצב בו ניתן להגדיר את המוזיקה שלה כגרסה פחות מוצלחת ללהקה שסביר שלפחות חמישים אחוזים מהמוזיקה שלה מושפעת מאותה אלילת המטאל עצמה, צריך להבין שמשהו פה לא בסדר. שירים כמו Invisible Kid, Dirty Window ועוד מציגים בעיקר את הריפים המוכרים לנו משיריה של הלהקה
בעשור האחרון, אותם ריפים רוקיים עליזים ומגוכחים, בעוד שירים כמו Some Kind of Monster או Shoot Me Again מעורר החלחלה נשמעים כמו קורן, לימפ ביזקיט, או עוד חמישים להקות נו-מטאל נוראיות שצצות על מדפי הדיסקים כל שבוע מחדש.

תופעה מרגיזה במבנה השירים היא הנטייה המרגיזה של מטאליקה לתקוע קטעים שקטים מאד לא נחוצים בבתיהם של כמה מהשירים. לדוגמא, שיר הנושא, שאל עף שהוא טוב למדי,
היה יכול להיות טוב באמת אם לא היו בו אותם קטעים שקטים מטומטמים שאינם מתאימים לשיר ולו במעט. קטעים אלו תקועים באמצע השיר כמו עצם בגרון, וחבל. איני יודע מאיפה
צץ פתאום הצורך הנורא הזה של מטאליקה למלא את חצי משיריהם ברגשנות מלודית זו, אך מן הראוי שזה ייפסק ומיד. עוד דוגמה לקטע כזה הוא השיר Dirty Window שלמרות שהוא כבר ככה איום ונורא, הקטע השקט שבאמצעו לוקח אותו עוד צעד אחד קדימה, עד שבנוסף לכך שהוא איום ונורא, הוא גם בזוי לחלוטין.
עוד תופעה מטרידה במבנה השירים היא שנראה שהשירים הם ארוכים רק בשביל עצם היותם ארוכים, כלומר, זה לא שבאמת מתפתח משהו לאורך 7 או 8 הדקות מהן מורכבים השירים
באלבום (פרט לאלה שאורכם כחמש דקות). בשיר St. Anger, למשל, הבית חוזר על עצמו שלוש או ארבע פעמים, והפזמון חוזר על עצמו לפחות כחמש פעמים, אך שום התפתחות לא חלה
בשיר. את הדקות הארוכות מטאליקה גם לא ממלאים כבר בסולואי גיטרה, ובעוד שאיני יודע אם זה דבר טוב או רע במקרה של קירק האמט, זה בהחלט לא אופייני למטאליקה.
הסיבה לכך, הם טוענים, היא שהם רצו לשמר באלבום את התחושה שהיתה בעת הקלטתו, והיא שאלה פשוט ארבעה חברים שמנגנים ביחד ונהנים. תחושה זו אולי מאד נחמדה
לאותם הנגנים בעת נגינה שכזו, אך למאזין היא משעממת את האוזן, כאשר הוא צריך לשמוע את אותו השיר חוזר על עצמו במשך 7-8 דקות.

הביצוע:

בכלליות נראה שלא ניתן להאשים את מטאליקה בעוולות מסוימות באופן בו הם מבצעים את השירים שלהם. לכאורה, הלהקה כולה יושבת מצוין, יש לה סולן אגרסיבי וטוב, גיטרות מהירות ועוצמתיות, ומתופף מוכשר ומקורי. בחפירה לעומק מתגלות אמיתות שונות. הגיטרות, כפי שנאמר בפסקה הקודמת, מבצעות תפקידי Rhythm בלבד, מה שלאורך יותר מדי זמן מייבש את המאזין לחלוטין, ונשמע ששתי הגיטרות בלהקה מבצעות תפקידים זהים לחלוטין, באותו סאונד, ללא טיפת משהו מעניין בתפקידי הגיטרות וביצועם. אך הטענה האמיתית שלי לגבי ביצועי הלהקה באלבום זה מופנית, לצערי הרב, דווקא כלפי ג'יימס הטפילד, הסולן. שירתו של הטפילד באלבום זה עושה לקולו עוול. בעבר היה מדובר בסולן מטאל מוכשר שידע להיות תקיף או מלודי, לפי הצורך. בימינו מדובר בסולן בנאלי ולא מעניין. בקטעים בהם היינו מצפים לשירתו האגרסיבית והנפלאה של הטפילד אנו מקבלים שירה שבמקום להיות עצורה וכועסת כמו פעם היא מתמשכת ונמרחת, מה שנשמע לעיתים כמו שירתו של דקסטר הולנד, סולן להקת הפאנק-רוק האמריקאית The Offspring, ולעיתים סתם כמו הטפילד מקולקל.
בקטעים השקטים אין שירתו של הטפילד עדינה ומרתקת כמו בימים עברו (ראו שיר מספר 4 – הבלדה הקבועה – באלבומים Ride the Lightning, Master of Puppets, And Justice for All),
אלא היא כמו שירתו של סולן מטאל שנורא רוצה לצרוח אבל נאלץ לשיר בשקט. או במילים יותר ברורות, שירתו השקטה היא חסרת מנוח וחסרת רגש כלפי המילים.

הסאונד:

בעוד שבהפקת הגיטרות והשירה אין כל רע באלבום זה, סאונד התופים הוא פשוט מחפיר לחלוטין, והוא מהווה את אחת המגרעות הרציניות ביותר של האלבום. לארס אולריך והמפיק בוב רוק בחרו משום מה להעניק לתוף הסנר (או תוף מצעד, לשוחרי העברית, ולמען האמת נמאס לי כבר לכתוב זאת בסוגריים בכל סקירה שלי) צליל מתכתי נורא ואיום, ומה שיוצא מזה הוא שהאלבום נשמע בעיקר כאילו לארס אולריך אינו מתופף על מערכת תופים, כי אם על סירי מטבח, או מספר פחי זבל חלולים. באלבום בו התופים מהירים ונשמעים כל שנייה או שתיים – והם משום מה נשמעים בעוצמת קול גבוהה מאד יחסית לשאר הכלים באלבום – סאונד שכזה הוא הרסני ועושה כמעט את האלבום כולו בלתי-שמיע.

המילים:

אחד הדברים שאולי יותר מציקים לי באלבום זה הוא השיר Invisible Kid. תוהה אני במשך כמה שנים עוד יוכל ג'יימס הטפילד לכתוב את אותו השיר העוסק בילד פגיע ומסכן,
המוקף במפלצות, ושאף אחד לא מקשיב לו אף פעם. בצורות שונות ומגוונות הוא עושה זאת כבר מאז 1984, בכל אלבום ואלבום של מטאליקה מאז. בנוסף לנושא שחוק ומיותר זה
ניתן למצוא באלבום מספר בלתי מבוטל של "פנינות" ליריקליות שרמתן אינה סבירה, אפילו יחסית למטאליקה. קחו בתור דוגמא את השורה החוזרת על עצמה מהשיר הראשון, Frantic:
"Frantic tick tick tick tick tick tick tock, Frantic tick tick tick tick tick tick tock", או את השורה האחרונה בשיר הסוגר את האלבום, All Within My Hands:
"Kill Kill Kill Kill Kill". אני חושב שאתם יכולים להבין בעצמכם למה אני חותר פה.

לסיכום, מטאליקה הוציאו אלבום המבטא בצורה לא רעה פחות או יותר את כל מה שרע בעולם המוזיקה הכבדה של היום. אלבום הלוקה באפס מקוריות, סאונד קלוקל, ביצוע
כמעט רשלני, שיעמום, חזרה על נוסחאות מקוריות, ובלגן תקשורתי יזום ובלתי מוצדק, הנקרא בפשטות "מסחור". אם חשבתם לקנות את האלבום הזה, איני יכול להפציר בכם
מספיק שלא תעשו כן. חסכו את הכסף, או תוציאו אותו על משהו טוב יותר: תזמינו את עצמכם לארוחה טובה, קחו את חבריכם לסרט, קחו את בת זוגתכם המקסימה לבילוי בעיר,
או תתרמו לנזקקים. יש דברים יותר טובים בחיים.
וכמו כן, אם חירותכם יקרה לכם, אל תורידו את הדיסק הזה מהאינטרנט, כיוון שמטאליקה יצודו אתכם (זה כבר ידוע מזמן שמטאליקה היא לא להקה, אלא תאגיד עורכי דין מרושע שיזרוק אתכם לצינוק אפל וחשוך.)