Metallica – St. Anger #2

אם זה לא היה האלבום המצופה ביותר בשליש העשור האחרון, אז אנשים כנראה איבדו את העניין במטאליקה יותר מאשר ציפינו לו. הלהקה הזאת, שכל אקספוזיציה תעשה לה רק רע – וכל מי שאיננו יודע עדיין על מהותה הוא יותר מבור ועם הארץ, היא הבסיס לכה רבים ממאזיני המטאל (על כל גווניו) הישראלים של ילידי שנות ה80 ואף הקודמים להם. מטאליקה היא האימא והאבא של מאזיני המטאל, רכים ואגרסיבים כאחד – עם הבלדות היפות ביותר, הגיטרות המהירות ביותר, הליריקה הנוגעת ביותר, הריפים הכבדים ביותר והעוצמה הניגרת מכל שיר ושיר.

ארבעת האלבומים של מטאליקה הם יצירת אומנות בזו אחר זו, אם מדובר בעוצמה הברוטאלית ביותר של תחילת שנות ה80 שאי פעם הגיעה לתקליט באלבומם הראשון, דרך אלבום מופת שני שלא נופל מקודמו, יצירה אפית שלישית שנחרטה כאלבומם הטוב ביותר – ואלבום רביעי – מתוחכם ומשתנה הרבה יותר מהשלושה האחרונים- אולי אפילו מתעלה עליהם.

מטאליקה הראשונית היו מושא אהבתם של כה רבים, שאין צורך אפילו להלל ולשבח אותה ואת תרומתה – כי אין מה לומר עליה עוד- כולם כבר אמרו את הכל.

אז החלה ההתדרדרות.

בוב רוק והאלבום השחור היו רק ההתחלה – ושם ההרגשה לא הייתה ניכרת בכל רגע ורגע, כי עוד היו פצצות מהירות, היו ריפים כבדים, היו בלדות יפות אך המינון בכל הדברים האלה כאילו סונן למערכת המסחרית של אם-טי-וי. לפתע שיר הנושא היה איטי מדי, קצר מדי, קליט מדי- כאילו נועד שישננו אותו. לפתע הבלדה לא כרכה סולו נוגע ומנסר לרקע דיסטורשן מיוסר. פתאום הכל נראה שונה – כאילו – זה היה עדיין מטאליקה – אבל מטאליקה עם כסף.

מי שלא קבר את מטאליקה עוד אז ב1991 – קבר אותה ב1996 עם צאת האלבום "לואד" ושאר בשרו "רילואד". האלבומים האלה הראו מטאליקה שהיא בפירוש אינה מטאליקה של פעם. מוזיקה איטית, דיסטורשן מלוקק, התלהמות גיטרות ומשיכה לכיוונים מיינסטרימים הרבה יותר כמו הבלוז והקאנטרי- שורשיים למטאליקה ככל שיהיו – הם היו סתירה מצלצלת למאזינים. זה היה כבד עשרות מונים – עדיין – יחסית למערך הרוק והפופ של אם-טי-וי – אך היה מדובר כמובן במטאליקה שסורסה על ידי המערכת, שלא נדבר גם על חברי הלהקה עצמם – ג'יימס הטפילד נראה כאבא מכה, לארס וקירק נראו כמו סרסורים וג'ייסון ניוסטד ללא ספק הזונה הקטנה של כולם.

מטאליקה הגיעו בשביל רבים לשפל המדרגה. החלה אופנת התנערות מכל דבר אשר קשור למטאליקה. אם זה האלבומים המאוחרים וההפקות הנלוות אליהן כמו "גאראג' אינק.", "קאנאניג סטאנטס" ומופע הראווה S&M, ואבחה נואשת לקראת התהפכות הסירה – סינגל אומלל בשם "איי דיסאפיר"- או אולי כבר לשמוע את מטאליקה הישנה – אחרי שרואים את השלכות החומר ולאן הובילה הלהקה את מעריציה – נחשב לפתע לא מגניב – לא קשוח או לא מתאים לאווירה. נכון – סצינת הרוק הכבד גידלה בחיקה כעת את הניו-מטאל העולה, שהגיע לשיא פריחתו בתקופה הזאת שמטאליקה גססו (בזמן שמטאליקה נראו כאילו עתידם מפרפר למוות – מגה-דת' סגרו את בסטת-הנקם שלהם, סלייר פנו לכיוון הכבד העכשווי לצד קורן וסולפליי, פנתרה הלכו ושקעו, אנתרקס נעלמו לרגע מהשטח וספולטורה איבדו את אישיותם לזמר שחור). אך כעת אנו מקבלים מטאליקה אחרת, נוספת. רביעית אם נרצה.

לא – לא מדובר בעוד אלבום חרבנה כמו "לואד" ו"רילואד" (שכמה שהם לא היו –עד כדי כך- גרועים, ללא ספק הם היו החוליה החלשה בקריירה של מטאליקה), לא מדובר גם באלבום שאמור לגרוף את כל הקופה כמו האלבום השחור, וכמובן שלא מדובר – למרות השמועות – בחזרה משמעותית לרטרו – של נגינת ספיד מטאל ישן טוב וחסר רחמים. אך בהחלט ישנה תוצאה מרעננת, אפילו חיובית.

מטאליקה נראים באלבום החדש די כפי שהם נראו עד עכשיו, בלי ג'ייסון ניוסטד אשר נטש לטובת עתידו הפרטי והתנתק מהלהקה בקול תרועה, עם הבסיסט החדש רוברט טרוחיליו (אוזי אוזבורן, אינפקטד גרוב ולהקת ההארד-קור מטאל המהוללת – סואסדייל טנדנסיס) אשר אם בחוליות עסקינן – הוא בהחלט נראה כמו החוליה החסרה.

אבל ישנה רעננות, ואפילו רעננות מפתיעה. לא מדובר ללא ספק באלבום עם ניחוח ישן שנודף ממנו – מדובר במטאליקה חדשה דנדשה, לא מוכרת ולא מזוהה, אשר מעניקה מוזיקה שרבים עדיין מתקשים להגדירה. ניתן להסתכל על המוזיקה החדשה של מטאליקה באלבומם הכה מצופה – סיינט אנגר – כשעטנז ארסי בין כל הסגנונות שמטאליקה אי פעם ניגנו, או לא ניגנו אך אהבו, או לא ניגנו ואפילו די שנאו – והכל בבת אחת יוצר סמטוחה הרסנית של…כנראה מטאל.

האלבום נפתח בצליל מהיר של דרייב-אנד-סטופ של ג'יימס הטפילד על גיטרה, ומייד כל הלהקה חוברת אליו בוייב מהיר ועצבני שלא נשמע מאז "באטרי" אל תוך שיר חדש בשם "פראנטיק" – אך לשיר עליות וירידות – הוא לא כמו אחד מאותם שירי "ספיד מטאל לפתיחת האלבום" כמו באלבומים הקודמים – הוא שונה וביזארי – אבל נשמע טוב – קטעי Fאנק מפתיעים, בלוז מלוכלך, דאבל-בס שלא היה מבייש את סלייר במהלך כל הקריירה (אתם בטוחים שזה לארס ? נשמע כאילו הוא פחד לגעת בתופים לאורך כל הקריירה) והכל במתח רעשני של גיטרות – בין שיר הנושא (הקליט למדי) של האלבום – דרך מפלצות איטיות ודורנסיות כמו שירים בשם "סום קיינד אוף אה מונסטר" או גרוב כבד כמו בשירים "דירטי ווינדוו" ו-"מיי וורלד" – יש סגנון שמקבע את האלבום כולו – הוא מזכיר הארדקור כמו "פרו-פיין" ו"ביוהאזארד" לפרקים – יש גם גרוב שמתאים – תתפלאו – אם אנטומבד והייטבריד – והסאונד מאד מלוכלך, נוגע אפילו בסטונר בייחוד בסיומת של השיר האחרון "אול ווית'ין מיי הנדס" (ותאמינו לי שמטאליקה ניסו להשיג סאונד מלוכלך בכוונה, אל תשכחו שאין אלבום נקי יותר מהאלבומים של לואד ורילואד, בהפקה הנוצצת כמו מיליון דולר שלהם).

אז נכון – האלבום מפתיע לטובה – הוא טוב מלואד ורילואד אבל הוא לא נחשב אלבום טוב. להוציא את העובדה שמטאליקה חזרו לשיא כוחם הפוטנציאלי כנראה – הלחנים אינם עומדים בדרישות של אלבומים קודמים – אולי רק מטאליקה-פנס כמותי יוכלו לשמוע את זה בצורה סדירה שוב ושוב, אבל הוא לא עומד באלבומי קאמבק כמו איך ש"נוורמור" כנראה הולכים להפציץ, או "ד'ה האנטד" האחרון. זהו הקאמבק השני של מטאליקה (גם בין סיבוב ההופעות של האלבום השחור לבין צאת לואד היו 3 שנים של הפרש) והוא אכן מוצלח מהקודם (שבגללו איבדו הרבה מעריצים – שכנראה לא ישובו לעולם – לא משנה שהלהקה לא נוגעת בחומר שלהם בהופעות חיות ששוחרר בין 1996-2002) אבל הוא לא משחזר את ימי התהילה הגדולים מכולם – את יצירות המופת של המוזיקה בכלל והמטאל בפרט.

מטאליקה החדשים אמנם מביאים את החומר הטוב בחזרה לבמה, והם נראים עייפים (מלבד – במפתיע – לארס שהחליט שבקאמבק הזה הוא נותן את כל מה שיש לו עד אשר הוא ייפול מת – וכמובן רוברט טרוחיליו- הרד-בול שנותן להם כנפיים) על הבמה.

ג'יימס הטפילד- קצת יותר שמן, קצת יותר מקריח, קצת יותר מכוער מגיע לקולות (שרוב האנשים היו בוכים להם בחסד עליון) שכולנו התגעגענו אליהם, אך מה שמפתיע הוא שהוא לא צעק ככה אל מיקרופון כבר יותר מעשר שנים (למעשה – נראה לי שאפילו ב"צדק לכל" הוא לא שיחרר כעס שכזה). הדבר מגיע בהפתעה לכול המאזינים אשר לא הורגלו לג'יימס הרוגז, אלא לאותו ג'יימס שבשנים האחרונות נע ונד בין בלוז לרוק קל בשירתו – אחרי שעבר פיתוח קול מרשים (כפי שכולנו שמענו באלבום ההופעה החיה האחרון עם התזמורת הפילהרמונית – שם ביצע אפילו את השירים הישנים עם שיפורים ווקאלים מרשימים – או שמא ?). גם נגינתו מצד שני השתחררה וחזרה להיות כשהייתה בעבר – לוחמנית ומהירה – אך קצת משוחררת מדי מבחינת קצב.

קירק האמט כאילו נעלם בתוך המוזיקה. מלבד כמה ביטים ששומעים שג'יימס כנראה לא היה מוסיף בעצמו – קירק הפסיק לתפקד באלבום הזה כ"גיטריסט מוביל". הוא מתפקד כעת יותר כ"גיטריסט" במקרה הטוב – או במקרים פחות טובים – "עוד גיטריסט", "גיטריסט שני" ו"מישהו שנתנו לו גיטרה והוא רק יושב בצד ומסתכל".

אין שום סולו באלבום – אמנם רעיון מעניין שנועד לשמר למוזיקה באותה זרימה בלי לקטוע אותה מבחינה רעיונית וגם להראות שהיא נוגנה בבת אחת בלי שום חשיבה מאוחרת יותר ותוספות. אך מצד שני – שוב אנחנו מקבלים תוצאה שהיא יותר קרובה להארד-קור וניו-מטאל מאשר לספיד מטאל או אפילו להבי-מטאל המנוון של מטאליקה של פעם. קירק מצידו אומר שהוא מרוצה מהבחירה לשים אותו בצד, כי כעת – שיש לו יד בכתיבת הריפים ואף הליריקה (מה שבעבר הייתה נחלתו המוחלטת של ג'יימס) – הוא מרגיש הרבה יותר מחובר למוזיקה, רק חבל שכעת שהוא נשמע במיטבו – המיטב הזה הוא צל חיוור של ג'יימס הטפילד.

לארס אולריך באמת במיטבו – כאשר הוא מביא תיפוף- שאמנם נשמע כאילו הוקלט על גג פח לוהט- מלא בכל מה שהיה חסר למטאליקה במשך כל הקריירה (להוציא כמה רעיונות מבריקים ב"צדק לכל" שעדיין לא הצליחו להתעלות עליהם) – זה כולל מעברים איכותיים, רצף כוחני של ביטים מהירים, וכמובן – דאבל בס שהיה מיוחס בעיקר לדייב לומברדו בסצינת הת'ראש מטאל) הוא כמעט נראה רענן מתמיד – הייתכן שלאחר שג'יימס – שיצא מגמילה מאלכוהול ו"דברים אחרים" – לארס החליף את מקומו כראש המוביל של הלהקה ? בהחלט ישנה אפשרות – כי הוא בקלות נשמע הדומיננטי באלבום הזה – מככב לו על פחי הזבל שהחליפו את תופי הדם-דם. הוא נשמע בו זמנית טוב מתמיד ורע מתמיד.

רוב טרוחיליו (כפרה עליו !) אמנם אינו מנגן באלבום אך מככב בתמונות (גם על זה הקרדיט). הוא נראה כמו קוף מבסוט עם משקפי שמש – רק מה – יזקף לזכותו שבהופעות הוא מחזיק את החומר של ג'ייסון, של בארטון (ולמרבה הכיף – גם את של רון מקגבני) בהנאה כאילו הוא מגשים חלום ומבסוט מהחיים. עם גיטרת הבס – מחומשת המיתרים שלו הוא מרצד כמו צפרדע על הבמה כאילו אין מחר – כי אצל מטאליקה כיום, המחר באמת אינו ברור כפי שהיה. לטובה ולרעה.

לסיכום – האלבום אינו אלבום טוב, אבל רחוק מלהיות אלבום לא טוב. הוא יושב על נקודת התאוששות טובה מאד עבור מטאליקה – אשר מציגה מטאליקה חדשה – בלי תלבושות של סרסורים, בלי ספיד מטאל בלי בלוז – אלא משהו חדש, מגוון, אולי אפילו פורץ דרך במוזיקת מיינסטרים של אם-טי-וי, אבל בכל מקום – אנחנו התגעגענו מטאליקה, ברוכים השבים.