Midnight Odyssey – Funerals From The Astral Sphere

כשניתנת לך ההזדמנות לסקר אלבום כפול, שהנתון הבולט ביותר בו הוא אורכו – מעל לשעתיים שלמות(!), אתה ניגש בחשש. זה רק מתעצם כשאתה מבין שזהו תוצר של פרויקט יחיד, שכן פרויקטים מסוג זה נעשים לרוב כשרק עמדה יצירתית אחת עומדת מאחורי התוצר הסופי, והחשש לחוסר גיוון שמתפרש על פני שעתיים תמימות, עלול לגרום במקרה כמו שלי להתקפי חרדה מזדמנים. ובכל זאת, לא אמרתי נואש, ונגשתי למלאכת ההאזנה והביקורת. מאחורי הפרויקט הזה עומד יוצר אוסטרלי המכנה עצמו Dis Pater, שככל הידוע לי, הוא במקור כינוי של השליט האפל שקדם לפלוטו בפולקלור הרומי. הבחור יוצר בלאק מטאל אטמוספרי – סימפוני, ומנגן על כל הכלים באלבום.

כבר מהצלילים המוקדמים בתחילת החלק הראשון של האלבום, מורגשת האווירה החוץ גופית אותה רוצה Dis Pater שנחווה. סאונד המורכב מעירוב אלגנטי של סינתיסייזרים, גיטרות מנסרות, וצווחות רוויות באפקט המדמה הד גורם לי לחוש שלא מדובר ביוצר החסר ביצירתיות ובכישרון. העיבודים יוצאי דופן במורכבותם אך זו לא מתנגשת עם המלודיות הפשוטות שנושאות על גבן את השיר.

השימוש המושכל באפקטים המדמים כלי תזמורת שונים כגון נבל או כינורות, לצידם של צלילי סינתיסייזר מובחנים מעט פחות נותנים דרור לדמיון, הנדחף באמצעות קולות המקהלה המדהימים. שימוש במקצבים לא שגרתיים לז'אנר ומלודיות שכמו נלקחו מסרט משנות ה-80( פסקול המתאפיין בשימוש נרחב בסינתיסייזרים לצורך אוירה חוץ ארצית). Dis Pater נוהג גם לשלב שבבים של ז'אנרים שונים בשיריו, פה נעימה עם סאונד מהמזרח הרחוק, שם מוזיקה אלקטרונית מהמערב הקרוב, וכל זה תחת מעטה של הפקה מעורפלת ודחוסה, שמתרחקת מהמודלים אותם אימצו להקות כמו Wolves in the Throne Room, ודווקא מזכיר לי מאד את סגנון ההפקה והסאונד של Drudkh בתקופת Autumn Aurora.
אם כן, במבחן הגיוון, הצליח היוצר לעלות אל מעל לציפיותיי, והגשים כאן חזון של מטאל שאיננו נשען על מוסכמות גנריות מגבילות.

לאורך כל השירים של הדיסק הראשון ישנם מעט מאד קטעים מיותרים, ולמען האמת, גם באלבומים שאני מחשיב כקלאסיקה אישית שלי הם קיימים, ועל כן, אני הייתי סולח על השירים הנמרחים. אם זה הקטע המיותר An Ode To Dying Spirits, שבו ישנה גיטרה בודדה המוקלטת באופן נוראי ומכאיב לאוזניים, והשירה הנקייה שמתלווה אליה, השוברת את רצף השירים הטובים שבאו לפניה, וכן כמה שירים ארוכים מדי כמו When Death Comes Crawling, שעריכה נאותה הייתה משפרת אותם ללא היכר.

הבעיה שלי קיימת בדיסק השני. למרות שאני יכול להבין את רצונו של היוצר לשחרר אפוס מקיף של יצירתו בתקופה האחרונה, זהו החלק שאת רובו הגדול היה ניתן לערוך ולקצץ. למרות שההפקה עודנה ממשיכה את הקו של הדיסק הראשון, מאזין שחפץ לחוות את כל האלבום בשלמותו יתאכזב לגלות שהחלק השני איננו מסעיר וקליט כמו הראשון, והוא נשען הרבה יותר על מוזיקת אמביינט. השירים עמוסים הרבה פחות. השיר הנושא את שם הלהקה ( Midnight Odyssey, למקרה ששכחתם), למשל, הוא שיעמומון אמביינט הנוגד לחלוטין את האווירה החיובית אליה התמכרנו קודם לכן. השיר Secrets & Solitude חוזר על הנושא( המנגינה העיקרית בשיר) בווריאציות שונות וטוחן אותו עד דק, כך שאפילו שזהו נושא יפיפה, הוא פשוט נמאס לאחר שהשיר נמרח על פני שבע דקות.

כמה מאכזב לגלות שהדיסק השני הוא כמו גידול על גופו של אלבום שהייתי נותן לו ציון גבוה בהרבה, לו היה מצליח לשמור על האוירה, היצירתיות והגיוון הנאות שבדיסק הראשון, וזה מאכזב אותי מאד לגלות שלמרות הפוטנציאל הגדול, אפילו האדם בעל ההערכה הגדול ביותר לקונספט האלבום עלול להתייאש לבסוף. עדיין, הייתי ממליץ לכל אדם שמוכן להתנסות באלבום שלא תמיד יקרוץ לו לכל אורכו המרשים, ולכל חובב מושבע של בלאק מטאל אטמוספרי להתנסות בחוויה הזו, למרות שזו עלולה להתיש אותו, ואולי גם לאכזבו כמו שקרה לי, הפנינים שנגלות בו לרוב, שוות שמיעה בהחלט.