Misery Index – Discordia

בסוף שנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000 קמה וקורקעה היטב האג'נדה של ארצות הברית בנוגע למטאל. "כל מה שנעשה באירופה – אנחנו עושים יותר". זה היה פה מאז ומתמיד. כשהבריטים עשו רוק כבד אבל קליל, האמריקאים משכו את הקצוות שלו. כשהבריטים עשו הבי מטאל מלודי, האמריקאים יצרו את הת'ראש. כשאירופה התחילה את האקסטרים מטאל – עם להקות כמו Celtic Frost, Venom ו-Bathory – האמריקאים המציאו את הדת' מטאל. זה נראה כמו מאבק בלתי פוסק לאורך כל ההיסטוריה של המטאל.

הגלאם-רוק הפך לסגנון מוחץ בתחום המכירות, כי הוא היה כל מה שהוא רוקנ'רול – רק מוקצן עד הסוף. הת'ראש מטאל לקחת את ההבי מטאל האלים, ועירבב אותו עם הפאנק האלים לא פחות – ויצר משהו אלים משלו, רק יותר אלים. האמריקאים חושבים בגדול – עד כדי מיאוס הרבה מאד פעמים. הם הורגים את עצמם מבחינה מוזיקלית וממהרים להמציא את עצמם מחדש. הם מכתירים מלכים חדשים כל 3-4 שנים בעוד אירופה נעה בתנועות מנומנמות כענק איטי לעומת התחלופה המהירה בשושלת האמריקאית, המדינה נטולת המסורת האמיתית, שהייצוא העיקרי שלה הוא צרות ורעיונות הוליוודים.

Misery index, הרביעיה מבוליטימור / וושינגטון ושאר חורים מארה"ב – שידועה בעיקר בגלל קוין טאלי (תופים), ג'ייסון נברטון (בס + שירה) וספארקי וויילס (גיטרה) בתור הבחורים שעשו את Destroy The Opposition של Dying Fetus למה שהוא בעצם, יצירת מופת של ברוטאל דת' מטאל – יודעת היטב את כל מורשת הפלסטיק והליפסטיק של ארצות הברית, ומכסה בצדק את בושות הורוד המזעזע הזה בכתמי דם מוזיקליים. אלבומה המלא השני, Discordia, לא כולל 2 EP ועוד שני אלבומי-ספליט, הוא אלבום כועס, נוקב ואכזרי אודות כל מה שלא נאה ולא יאה בעיניהם הכעוסות.

הז'אנר הוא דת' מטאל ברוטאלי, משמע מהיר ומסתחרר, הנוגע פעמים רבות בגריינדקור, משמע צפו פגיעה לריפים חנוקים של פאנק והארדקור בתוך כל המהומה הזאת. אין פה בתים קליטים או פזמונים שחוזרים על עצמם, אלא רק הפגזה כוחנית של טקסט פוליטי טעון וגיטרות משולחות רסן בהתאם. מהשיר הפותח, "Unmarked Graves", אפשר להבין שאין Misery Index לוקחים שבויים באג'נדה הפוליטית שלהם. מאשימים בנשימה אחת את ארה"ב על רצח האינדיאנים, את התורכים על רצח הארמנים, את הנאצים על רצח היהודים וגם אותנו על סברה ושתילה, כולם נכנסים לקדרה הרותחת של חוסר צדק ומתבשלים בדיסטורשן של חברי הלהקה.

המתופף החדש אדם ג'רביס, יורשו של קוין טאלי, נכנס בכבוד לנעליו הגדולות בתיפוף דורסני כסופת רעמים, אינו מתיר הרבה מקום לתהיות מדוע נבחר הבחורצ'יק למלאכה. האלבום אינו מאט את הקצב הקודח שלו, הריפים הולכים ומתערטלים עם ז'אנרים כבדים של דת' מטאל ואקסטרים מטאל. חובבי הז'אנר הותיקים לא יתאכזבו בשום צורה, ואלה שהתאכזבו מיכולת כתיבת השירים אשר סומנה תחת סימני שאלה גדולים כאשר החבורה התנתקה מ-Dying Fetus אפשר בקלות לומר שזהו מלאכה המצדיקה את שמם הידוע לשמצה בז'אנר, לטובה כמובן.

השירים הכעוסים תוקפים את המאזין, ממש את המאזין, שיכול להרשות לעצמו את הפרבילגיה לשמוע מוזיקה שכזאת, בעוד העוני, החולי והרע בעולם מתפשטים ללא היכר. השירים המעבירים זאת בצורה הטובה ביותר הם ללא ספק "Meet Reality" הפאנקי הצועק על אותו Misery Index המקורי – מן סוג של קו העוני האמריקאי, מתחתיו ישנו רק עול וסבל. אלו אשר יודעים שהמטאל שלהם צריך לבוא לאט, באוטנטיות משכנעת די והותר ובלי הרבה יותר מדי צעקות – ודאי שאין להם מה לחפש ב-Misery Index, אבל אלו שלא מוותרים ומחפשים תמיד את אלבום הברוטאל הבא אשר יכה להם בראש כמו ש-Dying Fetus עשו בשנת 2000, ו-Suffocation או Brutal Truth עשו לפניהם – אין ספק שהחבורה הצעירה והמבטיחה הזאת תענה להם על צרכיהם החולנים.

למרות היותם אמריקאים לכל דבר, Misery Index מצליחים לכלול במוזיקה הכבדה שלהם צורה גלובאלית של דת' מטאל כועס, מ-Krisiun ועד Nasum. לא הכל על קצב האסיד, ויש פה שבירות קצב ל-Half-Time כנדרש, בלי להשמע "גרוביים" או "מטאלקורים" בשום צורה כמובן. אין פה שום נסיון לחדש מעבר לגבולות הז'אנר או לשאוב השפעות שכיום מוכרות יותר. מדובר באלבום דת' ברוטאל מקצועי שמתיימר לזנק לפסגת אלבומי הברוטאל – ורק מבחן הזמן יגיד אם הוא אכן יעשה זאת. אין ספק שזהו אלבומם הטוב ביותר של החברים הללו מאז Destroy The Opposition, ולקהל הזה הוא בדיוק פונה. כל השאר, שאו ברכה.