Misery Signals – Mirrors

כשמדובר באלבומים של הלייבל Ferret, אני נהיה מבסוט. הלייבל הזה ידוע בלהקות הארדקור מהמשובחות שקיימות כיום, כמו Poison The Well ,Blood Has Been Shed, ואפילו Killswich Engaged היו חתומים שם בעבר. ככה שדיסק עם הלוגו הזה של Ferret אוטומטית מייצר אצלי ציפיות גבוהות מאוד. Misery Signals לא מרחמים, מדובר פה בחבר'ה עצבניים במיוחד שבאים לתת בראש. הקסם שלהם נובע מהיכולת לשלב בין הארדקור למטאל-קור.

יש משהו מאוד מקורי בסאונד של הלהקה, כי היא לא נשמעת כמו עוד להקת הארדקור רגילה, אין אצלה פזמונים שנשמעים כאילו נלקחו מאיזה הפגנה פוליטית, ומצד שני, היא לא נשמעת כמו עוד שיכפול של להקת מטאל-קור שזה הדבר הכי מתבקש בימים אלו. השיר הראשון באלבום Mirrors, נקרא "Face Yourself". הבתים שלו אנרגטיים מאוד עם שירת הארדקור טיפוסית ואני מוצא בה דימיון לזו של ג'יימי ג'אסטה מ-Hatebreed בהגשה.

כשמגיע הפזמון איכשהו הכל מקבל תנופה והשיר מצליח להיות עוד יותר מטורף. אין כאן שירה מלודית או שירה נקייה אבל זה מאוד קליט ונשמע מעולה. כשמגיע הסי-פארט, אני כבר מחובר לשיר. למרות שהוא נשמע מאוד קשור למוזיקה ולשירים, Karl Schubach הסולן, לא היה במקור בלהקה אלא החליף את הזמר שהיה באלבום הראשון. למעשה הוא בכלל גיטריסט, ולא שר אף פעם בלהקה, אבל זה באמת לא מפריע לאף אחד. הוא נשמע ממש טוב בקטעים כמו "Migrate", כשהצרחות שלו מתחברות בצורה מושלמת לנגינת גיטרה קלין שיש בשיר הזה.

יש משהו מאוד סוחף במוזיקה של Misery Signals. המוזיקה שלהם מאוד כבדה אבל מאוד מוזיקלית, היא יודעת לחפור עם ריפים של מוש פיט, ובנשימה אחת לעבור להרמוניות מרגשות. בשיר "Something Was Missing, But It Was Never You" יש ריפ שלקוח יותר מכיוון המטאלקור, ובכלל, השיר הזה מושך לכיוון קצת שונה, עם ברייק באס-דיסטורשן מצויין באמצע. היכולת של הגיטריסטים לרדת לקלין מהריפים ולדעת לחזור בדיוק בזמן ראויה להערכה. בין אם זה בפתיחה כשהנגינה הנקייה הופכת לריף עם מין סולו גיטרה, או בכלל במהלך השיר בכמה קטעים.

וזה הולך ונמשך, שיר אחר שיר באלבום המצויין הזה. גם "Reverence Lost" מביא איתו יציאה מעולה במיוחד שנשמעת כאילו הביאו את להקת ה-Shadows להתארח באלבום. חבל שהקטע הזה נמשך רק כמה שניות עד שהדאבל באס חוזר להכות בך בראש. איזה חשיבה מקורית, פשוט מעולה! סולו הגיטרה מנוגן במקצועיות שהיא לא שואו אוף אלא בדיוק מה שצריך. Ben Schigel שאחראי על ההפקה והפיק בין היתר גם להות כמו Chimira ו-Zao, עשה עבודה מצויינת, אבל יותר מהכל הנגינה הכל כך מעולה של חברי הלהקה היא שעושה את האלבום הזה למשובח.

ביוגרפיה קצרה של הלהקה מגלה שרשרת טרגיות שהתחילה בלהקה ממנה יצאו הזמר המקורי, גיטריסט והבאסיסט. הלהקה הקודמת שלהם 7 Angels 7 Plagues, איבדה שניים מחבריה בתאונת דרכים ואח"כ גם את המתופף שעזב באמצע ההקלטות. החברים הנותרים שינו את השם ל-Misery Signals, שם המייצג את הדרך הקשה שעברו. אולי בגלל האסונות והמכשולים, הטקסטים שלהם לא מתעסקים בנושאים חברתיים-פוליטים אלא בנושאים יותר אישיים. השיר "The Failsafe", שהוא גם הסינגל מהאלבום, עוסק ביאוש וחיפוש אחרי סימנים מנחים בחיים. הריפים שלו משלבים בצורה מושלמת בין הארדקור טיפוסי למטאל-קור מוזיקלי.

Misery Signals יודעים לשלב בין המינון הנכון של דיסטורשנים מפוצצים לליינים מלטפים והיכולת שלהם לעשות זאת בלי שזה ישמע טכני אלא מלא ברגש – מדהימה. כך לדוגמא הליין שיש בסוף השיר שהזכרתי. כאלבום, Mirrors משאיר את המאזין עם פה פעור, גוף כואב ורצון ללחוץ על כפתור הריפיט במערכת. כמות האנרגיות והאמוציות שיש במוזיקה מהפנטת, גם מבחינת העיצוב של הדיסק והעטיפה עם הקונספט המצויין של המראות, יש שאיפה לשלמות. Misery Signals מתאמצים לדחוף את הגבולות בכל מה שקשור אליהם ולמוזיקה שלהם, אולי הם לא מהלהקות הגדולות של המטאל העכשיוי, אבל בהחלט מגיע להם להיות שם.