Mistur – Attende

ישנם כל מיני כללים בעולם המטאל, אחד מהם הוא שסגנון הויקינג מטאל נוטה להתערבב דיי הרבה עם אחיו הקרוב, הפולק. הם נהנים לשחק יחד בחרבות ומגנים ולדפוק אחד לשני את הראש בקיר, הולכים יד ביד, כידוע. כשהאחים נפרדים, לפולק מטאל קל יחסית לפתח עצמאות משלו ולהקה מסוגלת להתקבל להגדרה הזו דיי בקלות, עם שימוש לא קטן בכלי נגינה עממיים, ליריקה היסטורית ו\או עממית גם היא, וכדומה. עם זאת, כשאומרים להקת "ויקינג מטאל", הכוונות יכולות להיות מעומעמות-משהו.

כי, הרי, איך מטאלהד ממוצע ואפילו מי שבתוך הז'אנר כבר שנים, מגדיר את תת-הז'אנר המיוחד הזה? לפי הליריקה? לפי גודל הזקן? לפי קסדות ברזל וחרבות על הבמה? לפי הצעקות בשירים? ובכן כן, גם אלה, ועוד כמה דברים, שלא בטוח שאפשרי להעלות אותם על הכתב. בכך, אין הרבה להקות שמצליחות לעמוד על רגליהן על טהרת הויקינג מטאל לבדו, מבלי תמיכה של אחיו הנ"ל.

Mistur, להקה צעירה מנורבגיה הקרירה, דווקא הצליחה היכן ששמות גדולים לא מעט פעמים נחלו כישלון. שישה חבר'ה, דמו מבטיח (!) מ-2005, ואלבום מלא ראשון ב-2009, יחד עם חוזה אצל הלייבל הצעיר-יחסית בעצמו, Einheit Produktionen הגרמנים, שמתמחים בעיקר בלהקות ויקינג, פולק ובלאק מטאל. היות והייתי ספקן בתחילה, כש-"Slaget" פתח את האלבום במקצב מהיר וסימפוני-משהו (אלמנט שעוד יחזור), הדבר המרכזי שהתהווה במוחי היה יחיד – המוזיקה כאן שואבת הרבה מאחת הלהקות הנורבגיות שביססו את הסאונד של הויקינג מטאל והיא Windir.

סיבה נוספת, כמובן, היא שאת תפקיד הגיטריסט הראשי תופס Stian Bakketeig, מי שאכן היה הגיטריסט ב-Windir ז"ל. הקצב פה הוא דיי מהיר ולמרות שנאתי היוקדת כמעט להשפעות סימפוניות, כאן דווקא הסימפוניה אינה דומיננטית למרות שהיא כן נטועה עמוק ומבוססת. דוגמא מובהקת לכך הוא "Svartsyn", שמושפע בקטעים כמו הנ"ל וקלידים שבתחילה מרגישים לא מעט כאילו מצוצים מהאצבע, אבל בכל זאת הלהקה כן מצליחה לקלוע לאיזון הדקיק שבין דומיננטיות נסבלת (ובמקרה הזה מועילה) להשתלטות מכוערת ודחיקת שאר השיר הצידה, לא מעט על ידי כך שהלהקה מכניסה את מירב המלודיה בקטעי מעבר בין המבנים המרכזיים שמחזיקים את השיר.

האלבום זולג לעיתים למחוזות מעט מלנכוליים, לפעמים גובל במקצבי רוק גותי ישן, כמו עם "Armod" שמכיל מספר קריצות שכאלה. נדמה שהלהקה נדלקה על הקטע הזה – של מקצב בקצב בינוני, מגביר לאיטו את הקצב, ובבת אחת נשבר בקטע סימפוני כזה או אחר, עד שהוא מתחבר לקטע המהיר הבא ואני מוכרח להודות שמצאתי את זה מעט מעצבן וחוזר על עצמו. בכל זאת, אני מנסה למצוא משהו שיהיה עד כדי כך רע כאן (ולא ההיטפלות לפרטים שהייתה לפני רגע), בנתיים והדבר היחיד שהעליתי זה, ובכן, לא הרבה בכלל. חוץ מהעניין הלא פעוט של מקוריות, שלא הכי קיים כאן. עם זאת, מקוריות, כיום, הוא משהו שצריך להשלים איתו שלא בדיוק קיים באופן רציף וכמו שחצי מלהקות עושות את מה שחברותיהן עושות, כך גם Mistur, רק שהם משתייכים לחצי שעושה את זה טוב באמת.

Attende ננעל עם שיר שנושא את שמו בעל אורך של לא פחות מ-12 דקות, הוא מעין ערבוביה מוארכת של כלל האלמנטים שעד כה היו באלבום, כשהוא נע באיטיות מאחד לשני – מתחיל עם פסנתר עד שאליו מצטרפים הקלידים, כששאר הכלים נוספים באיטיות אל השיר, שמתפתח לכיוונים מעט אחרים מבשאר האלבום. אם קודם הזכרתי את Windir עליה השלום, אהיה מוכרח לציין כאן את השיר החמישי שנושא את שם הלהקה (בכוונה השארתי אותו לסוף), "Mistur" ולבעוט במישהו.

לא מתוך עצבנות, אלא מתוך הסטירה שחטפתי כששמעתי את זה, ולא אתבייש להגיד שזה כמעט נוגע בגבול ה- Rip-Off מהלהקה מתקופותיה המאוחרות יותר – בקצב, במבנה, בסימפוניה ששוררת מסביב לשיר. מיותר לציין שכחובב Windir גדול נהייתי אדום ויצא עשן מהאוזניים שלי. אחרי זה נרגעתי מעט והבנתי איזו מחווה יפה זו לגדולי הז'אנר. ההפקה מהודקת, השורשים נטועים היטב בבלאק מטאל סימפוני, החרב מושחזת והמגן מחכה, כי ללהקה הזאת יש חתיכת עתיד בז'אנר.