Mnemic – The Audio Injected Soul

הרחק הרחק מדנמרק הקפואה, מגיעים אלינו מנמיק – מעין שילוב הזוי בין פיר פקטורי, משוגע, וסטראפינג יאנג לאד, מה שיוצר תוצאה מאוד מטאלקורית, מאוד שוברת, מאוד טכנית, ומאוד "מכנית". אם הייתם שואלים אותי, לפני שנה, על מנמיק, זה בדיוק מה שהייתי אומר לכם. כי זה בדיוק מה שהם היו – לפני שנה, כשיצא אלבום הבכורה שלהם Mechanical Spin Phenomena, שהיה כולו אלבום מקפיץ, שובר, טכני ומתוחכם. שנה חלפה, שנה עברה, והחבר'ה, מצוידים בבסיסט חדש, הוציאו אלבום נוסף – Audio Injected Soul. מלא בציפיות ומוכן לכאב צוואר שיימשך שבוע, התיישבתי לשמוע, הכצעקתה.

ובכן, כבר משמיעה ראשונה שמים לב לדבר בולט – הסאונד. אמנם האלבום הראשון לא התאפיין בסאונד נוראי, דווקא להפך, הוא היה נקי וברור, אך כאן הסאונד קיבל "מתיחת פנים". כל ביט, כל תו, הכול (והקול) נשמע מדויק, צלול, במקום ובסאונד נפלא ומקצועי. כבר נקודת זכות גדולה.

אבל, כבר משמיעה ראשונה, עולה שאלה גדולה מאוד לראש "מה לעזאזל קרה כאן?" – המקצבים, התחכום, הגאונות – איכשהו במהלך השנה שחלפה, הם הלכו לאיבוד, ובמקומם קיבלנו מלודיות ורגש. שלא תבינו אותי לא נכון, אני בעד מלודיות ורגש, אבל השינוי הזה מאוד לא במקום, במקרה הזה. בייחוד כשהוא בהגזמה, כמו כאן. במקום שבירת צוואר, קיבלתי שבירת לב ושבירת מוסכמות.

מנמיק, לדעתי, סובלים מתסמונת "אלבום הבכורה" – כלומר, אלבום הבכורה הוא מאוד ייחודי ומאוד מוצלח, ומשאיר רושם וחותם גדולים, וכמו שאומרים – כגודל הציפייה, גודל האכזבה. שוב, זה לא אלבום רע. להפך. האלבום מאוד דינאמי, מאוד זורם, משנה ומחדש. הוא פשוט… שונה. האוזן (והמוח) רגילים למשהו מסוים ופתאום, מקבלים בבום משהו אחר. לוקח זמן לעכל. למרות זאת זה גם לא אלבום מצוין, או אפילו טוב מאוד. כמו בכל אלבום אחר גם כאן יש את העליות והירידות.

ניקח למשל את השיר Deathbox (שלצורך העניין, יש לו גם אחלה קליפ) בתור דוגמא לאחד השירים המוצלחים באלבום – שילוב של ריפים שוברים, שירה בגראולים, מעט סינת'י ברקע, ומנגד- פזמון קליט, שירה (וגיטרה) נקייה, מסוג השירים שאי אפשר שלא להזיז את הראש בהם, ושאתה מוצא את עצמך מזמזם גם הרבה אחרי. לעומתו, ניקח למשל את השיר שבא ישר אחריו Sane vs. Normal, ללא ספק השיר הכי מצחין באלבום. פשוט פליטה מיותרת וחסרת משמעות, שמזל שאורכה הקצר לא מעיב על שארית האלבום. מעין ניסיון מוזר לספר סיפור באמצעות מס' קולות, עם מוזיקת רקע שאמורה איכשהו לעניין את המאזין. לא עובד. פשוט לא.

כמו שכבר אמרתי, בכלליות זהו לא אלבום רע. הוא מתחיל בינוני ומשתפר לאט לאט. מלבד הפליטה המוזכרת לעיל, שאחריה האלבום חוזר ומשתפר, יש כאן תוצא לא רע, גם אם לא לטעמו של כל אחד. כמו כן, ראוי לציין שאת האלבום סוגר קאבר ללא אחרים מאשר "Duran Duran", בשירם הידוע Wild boys, בגרסא מפוצצת ומאוד מאוד מוצלחת, לעניות דעתי, לפחות.

לסיכום, יש לנו כאן אלבום לא רע. לא מדהים, לא ענק, אבל לא רע בכלל. עם קצת יותר מחשבה וקצת פחות גלישה לכיוון המיינסטרים, היה יכול להיות אלבום ענק. הם, את הבחירות שלהם עשו – אתם תעשו את הבחירה שלכם. מי שאהב את הסגנון של האלבום הקודם, שייקח את האלבום הנוכחי בעירבון מוגבל. מי שמחפש מטאלקור קצת יותר מתוחכם, אך מלודי – זה בשבילו. אני, בכל מקרה, את הבחירה שלי כבר עשיתי. הלכתי לשמוע את האלבום הקודם שלהם.