Mondvolland – D'Olde Roop
בתיאום מושלם עם מזג האוויר החורפי, שהגיע אלינו באיחור אופנתי (פחות או יותר), הגיע לידיי D'Olde Roop, אלבום הבכורה של Mondvolland, להקה בתחילת דרכה. מדובר בארבעה הולנדים כשרוניים, שלא ממש מתעניינים בחידושים בסצנת המטאל (להלן: מטאל מודרני), ומנגנים בלאק מטאל פולקי ללא צורך עז "לצאת מהקווים" (אף על פי שבין הקווים התוחמים את המטאל הקיצוני בהחלט לא חסר מקום לתמרון). על הלהקה, שכותבת ומתנהלת בעיקר בשפת אמם, לא פשוט למצוא מידע רב באנגלית, אך מדף ה-MySpace המושקע ניתן להפיק את הפרטים הבסיסיים: את הגראולים העצבניים ושירת הקלין הנעימה מספקים Mickeal (שמתפקד גם כבאסיסט) ו- Martijn (שמאייש בנוסף את אחת הגיטרות), כשעבודת הגיטרה העיקרית שמורה ל- Harold, ועל התופים מתפרע Ask.
השיר הראשון באלבום, " Stemmen In De Avond", נפתח באינטרו קצר של צלילים אטמוספריים, שמאפילים את האווירה. הכלים מצטרפים, ולאחר סדרת גראולים בסגנון Darkthrone, שירת הקלין משולבת בתזמון הטוב ביותר, כשהשפה ההולנדית מעניקה לכל מילה ניחוח זר ומרגש. כמו כן, איכות ההקלטה המחוספסת עושה ללחנים משהו מאוד טוב, שנשמר לאורך השיר כולו- כמעט שמונה דקות, אשר בהחלט מהוות ה טעימה ראשונית הולמת מ-Mondvolland. את השיר הבא, " De Vuurman Van Papendal", כבר פותחים חברי הלהקה בצורה קצבית הרבה יותר, פולקית הרבה יותר, כשאת גיטרות הבלאק מטאל המסורתיות מלווה נעימת כינור עליזה. המתופף והבאסיסט עושים עבודה מעולה, ומצליחים לשמר את הקצביות וה"כובד" גם בתוך מגוון הלחנים השונים, כשגם השירה מתואמת לגמרי בתוך המכלול.
השירים הבאים, " De Roep Der Gevallen Helden" ו-" 't Oudreemsterveld", מתאפיינים בצליל כבד יותר, שמזכיר במיוחד את זרם הבלאק מטאל האירופאי של שנות השמונים המאוחרות\שנות התשעים המוקדמות, כשריפים מסוימים, או הכנסת גיטרה אקוסטית, גורמים לפולק להיות נוכח ולשנות מעט את פני הדברים. שיר שמהווה פשרה בין כובד, מהירות, ואגרסיות למלודיה של הפולק הוא "De Witte Juffer Van Kernheim", בוא נעשה שימוש בכינור כמו גם בדאבל באס, ליצירת שיר מוצלח בהחלט.
בגדול, המצב הוא כזה: Mondvolland היא להקה חדשה, שמנגנת כמו שצריך, אבל קשה לדעת כיצד יתגלגלו הדברים. אלבומה הראשון, D'Olde Roop, מצטיין בתחומים רבים- המיקס והמאסטרינג מתאימים, ההלחנה מקורית, הביצועים הטכניים מרשימים. אף על פי כן, מרוב "אבני דרך" שנוצרו, קשה לפרוץ לתודעה בלי לעשות משהו מאוד חדשני או מטורף, וגם אז נוצר מצב בו אתה ארור אם עשית וארור אם לא. כך או כך, מדובר באלבום מהנה, אפל, מקפיץ, עליו קשה מאוד לומר משהו רע.