Moongarden – Songs From The Lighthouse
- My Darkside
- It's You
- Solaris - Part I, II, III, IV
- Emotionaut
- That Child
- Flesh
- Dreamlord
- Southampton Rail Road
- Sonya In The Search Of The Moon - Part V
- The Lighthouse Song
Moongarden היא להקה איטלקית, שלאחר כמה שנים רצופות עליות ומורדות (שכללו כמובן שינויי הרכב, מספר אלבומים וכמה התפרקויות מתבקשות) הצליחה למצוא לייבל מכובד ורציני שיממן לה את ההקלטה וההפצה של אלבומה החמישי. אותו אלבום, נשמע ממש טוב, ומציג לנו הרכב מגובש, שיודע בדיוק מה הוא עושה, ומצליח לשלב את כל ההשפעות שלו ליצירה משמעותית – כזו שעם תמיכה רצינית וחשיפה לקהל הרחב, תביא אותו רחוק.
ההרכב בוחר לשלב השפעות של הרכבי פופ "חכמים" כגון Depeche Mode, Bjork ו-Coldplay ביחד עם השפעות מטאליות והמון פרוגרסיב רוק שנוטה לכיוון Pink Floyd. כלומר, שירים ארוכים, לחנים קליטים, המון מלודיה ואווירה כללית שמרגישה כריחוף. ההגדרה היבשה מזכירה הרכב נשכח בשם Porcupine Tree, וברגעים רבים מהלך ההאזנה אפשר למצוא את הדמיון בין השניים, אבל לזכות Moongarden ייאמר שהם מנסים למצוא סאונד משלהם, ולא לפזול לכיוון הכללי של סטיבן ווילסון.
שני השירים הראשונים באלבום מסבירים פנים ומקדמים את המאזין אל מצב הצבירה הנדרש – התרווחות לאחור עם תנוחה נוחה – כי המסע הזה יהיה אינטנסיבי ונעים בו זמנית: השירים אכן ארוכים, אבל בהחלט לא מרגישים כאלה. הסולן אגרסיבי אבל יודע מתי לברוח לרגעים עדינים, ובכלל, הסולן, הוא ההפתעה הגדולה של האלבום – למרות המבטא האירופי הבולט שלו, הוא מצליח לרגש אותנו באוניברסליות מכובדת. ההרכב מיומן על הכלים, ומשלב בין ז'אנרים בצורה טובה מאד. והכי חשוב, בעיקר כשאתה מתעסק עם הרכבי פרוג: Moongarden מצליחים לרגש, שכן הם לא פה בשביל להפגיז בטכניקה או להראות כמה הם מכירים מוזיקה. הם פה בשביל לכתוב שירים טובים.
השיר השלישי, "Solaris", הוא יצירה אפית באורך 13 דקות, שנשענת על לחן אוריינטלי ושילוב של סאונד מסונתז ביחד עם כלים שעוד לא נחשפו באלבום (כינור, צ'לו). היצירה הזו היא השיר הטוב באלבום, לטעמי, ולא רק בגלל הטקסט שלה (שמבוסס על סרטו של אנדריי טרקובסקי, Solaris): מדובר ב-13 דקות של צלילה אל מבוך צלילים עמוס ומהפנט, כזה שגורם לך להביט לתקרה ולעצום עיניים, בעודך נעטף ברשת סבוכה של תווים ולחישות של הסולן. פשוט שיר יפיפה, שמצליח להעביר את הפוטנציאל העצום של ההרכב הזה.
השיר החמישי, "That Child", הוא זה שמוציא אותנו מפוקוס במהלך ההאזנה לאלבום – בעיקר בגלל שהוא השיר הכי כבד פה. השיר ממש מוציא את המטאל ומשלב אותו בצורה הכי בולטת וחבל, כי כל עוד Moongarden הצליחו לרסן את עצמם ולשלב את הצד המטאלי בעדינות, זה נשמע ממש מדויק. כמו כן, הלהקה החליטה לארח סולן נוסף, שרק הורס את השיר – הדואט בין הסולנים נשמע רע, בעיקר כי אחד מהם מזייף, או לפחות נשמע כזה.
בשביל להציל את כבודם במהרה, השיר הבא הוא יציאה עדינה ומצמררת, שמכינה את הקרקע לעוד שיר אפי ונפלא, בשם "Dreamlord", שכולו הצדעה לפועלו של אותו סטיבן ווילסון (שבעצם מצדיע לדיוויד גילמור ורוג'ר ווטרס. תראו איזה מעגל יפה סגרנו פה). האלבום נסגר בעוד שני שירים ארוכים במיוחד (אחד מהם קטע אינסטרומנטלי מעולה) ומשאיר אותנו עם טעם של ציפייה לאלבום הבא. ועכשיו עולות השאלות – מתי נשמע מהם עוד? מתי הסוכן שלהם יחליט שהגיע הזמן להביא אותם לישראל? ומתי יהיה שלום?