Morbid Angel – Heretic

אני לא יודע אם שמתם לב, אבל הם כבר פה 20 שנה וזה לא רע בכלל ללהקת דת' מטאל. למעשה, זה המון זמן. קשה להישאר כל כך הרבה זמן ולהמשיך להפגיז ללא רחם אלבום אחר אלבום, כמעט בלי נפילות. אני לא יודע מה אתכם, אבל לדעתי, לכל אחד מאלבומיהם של מורביד אנג'ל יש את הזמן והמקום בשבילו. גם אלבומים שנחשבים נפילות, כמו Gateways to annihilation האובר-דרמטי או Domination (על מי אני עובד, זה האלבום האהוב עלי שלהם) המילטנטי, אין אלבום שלא יוכל להתאים לתחושה זועמת על מגוון הווריאציות שלה שכל מאזין דת' מטאל אשר מכבד את עצמו יתקשה לחבק בזרועות פתוחות.

אחרי שלוש שנים של חוסר מודעות מבחינת הקריירה, מורביד אנג'ל חזרו להתקיף מלוא הכוח עם האלבום החדש, השמיני במספר שלהם (ולכן האות H מסמנת אותו, לכל אלה שאינם יודעים עוד, אלבומיהם הרשמיים של מורביד אנג'ל נעים לפי סדר ה-א'-ב' הלועזי, שהראשון היה Altars of madness, השני Blessed are the sick וכו'). ההרכב הוא כפי שהיה באלבומים האחרונים, מינוס אריק רוטאן אשר החליט להישאר בלהקתו Hate Eternal (שבסופו של דבר היא פשוט גרסה קצת יותר מלוקקת ופחות מופרעת של מורביד אנג'ל, מן דת' מטאל סטנדרטי וכוחני). זה אומר שסטיב טאקר על הבס והשירה, מזמר עם קולו הרצחני, שאני יכול להישבע לכם שהוא יכול להפיל עוברים לנשים בהריון ששומעות אותו, מהדק את המגפיים הגדולות שהותיר דיויד וינסנט השטני מאחוריו, חזק-חזק עד אשר הן תואמות לרגליו היטב. טריי אזגתות הגיטריסט המטורף ביותר בקרב נגני הדת' מטאל הותיקים, היפי מסטול וחולה-נפש, אומן גיטרה לא יאומן ביכולותיו ובמקוריותו (וגם גיימר מושבע ואובססיבי) שמביא לחנים חולניים אשר נשמעים כמיטב המסורת בת 20 השנה של מורביד אנג'ל, ועם זאת רעננים ועדכניים. הוא מצליח בצורה פלאית להשחיל את הדת' מטאל הכי אולדסקול ביקום (מבחינת פז"מ בכל אופן) אל תוך גרוב מודרני אשר כיום כנראה שאין לחמוק ממנו.

כמובן שאל תצפו לשמוע פנתרה בתוך מורביד אנג'ל , או משוגע בין ריף לריף, אבל עדיין תרגישו את אותה אכזריות וחוסר הרחמים של הלהקה ועם הרבה פחות ליקוק מבעבר. האלבום הזה ממשיך את המסורת של שני האלבומים האחרונים – Gateways to annihilation האיטי המסורבל והכבד, ו-Formulas fatal to the flesh הפסיכוטי והביזארי. הפעם הנוסחה מוכרת יותר, כמאין קריצה בחזרה לימי עבר, התקפות מוזיקליות המזכירות את Altars of Madness כמו בשיר הפתיחה Cleans by pestilence (Blade of Elohim) …משעשעת קצת המחשבה שאחרי כל כך הרבה אלים הינדים ואשורים, חוזר טריי למקורות היהודים, אם כי הקונספט המוזיקלי והמילולי של האלבום רחוק עשרות מונים ממלכאש לדוגמה, מורביד אנג'ל מביאים נופח חדש לכל ההילולה השטנית סביב השטן המסופוטמי, כל פעם מחדש.

אחד מהשירים הטובים באלבום לדעתי הוא השיר השני – Enshrined by grace, שהוא הכאה מוזיקלית כבדה ועצומה, בה מבהיקה הלהקה את מיטב המוזיקה שלה, דרך ריפים מהירים וחולניים כבימי עבר, אשר נשברים בפתאומיות למוזיקה גרובית ואיטית יותר, לפי נוסחת הסגנון החדש יותר, הכל מלווה בתיפוף מסחרר מידיו של המתופף פיט סנדובל, אולי המהיר שבמתופפים בז'אנר המטאל.

גם השיר Stricken arise מרהיב בכוחו הפנומנאלי והכובש, מראה שהתיפוף הלא יאומן של מר סנדובל והריפים הטוחנים של טריי עושים עבודתם נאמנה. זהו אחד מהשירים היותר מוצלחים של מורביד אנג'ל מאז שדייויד וינסנט עזב אותם, מותירם במה שנתפס בתחילה כחומר בינוני. השיר Curse the flesh הוא מהיותר מצמררים מביצועיו של סטיב טאקר כסולן, והוא מפתיע פה על עמדת המיקרופון, מוכיח שאמנם הוא לא וינסנט, אבל יש מחליף והוא לא נופל מרמתו, שאת הכריזמה המילטנטית של וינסנט הוא מחליף בארסיות גהנומית של שד רפאים שטני, בעומק שוינסנט לא ידע.

האלבום אמנם נפתח בהתקפה מטורפת של השיר הראשון, אך לא חסרים בו קטעים אווירתיים כמו רצועות אינסטרומנטאליות כגון Abyssos או Memories of the past והיצירה המלחמתית Victorious march of rain the conquerer, והם נותנים לאלבום נופח אפל ומפלצתי. האלבום הזה אמנם אינו מן הבולטים של סוף 2003 ותחילת 2004, אבל הוא בהחלט משסע את דרכו כמפלצת מוזיקלית חסרת מעצורים, עם פז"מ של אגדה ועם נוכחות של אחרית הימים.

הסאונד של האלבום הוא מרהיב ושונה בתכלית מהעגמומיות השמיעתית של תחילת הקריירה ומהניסוח הדק יותר של שני האלבומים האחרונים. פה הגיטרות מלוכלכות הרבה יותר, אבל שמיעות איתנה, והתופים מורמים מעלה-מעלה בסאונד הכללי, כאשר סנדובל נכנע לאופנה ומשתמש על כל הסט שלו בטריגרים אשר מכפילים את עוצמת הפגיעה של כל מכה שלו לכדי כוח של פצצת אטום. סטיב טאקר עצמו מעניק פה גם גראולים נמוכים ומרעידי קוצבי לב, וגם צרחות גבוהות יותר, שטניות במיוחד, יותר מכל הרכב בלאק אשר אי פעם הילך על אדמת נורבגיה. יש בסופו של האלבום גם כמה מדגמים קטנים של סולואים מידיו של אזגתות הגאון, וכמו כן מפגן כוח של פיט סנדובל, בסולו תופים מסחרר ולא מתקבל על הדעת.

לסיכומו של עניין, זהו אכן התוצר המוצלח יותר של מורביד אנג'ל מתקופתו של טאקר, ואכן הוא לא נחשב מהנפילות של הלהקה. האלבום עצמו מתאים לכל מצב של כעס, לכל הרגשה רגעית של חילול קודש, ויכול להחליף את הרצון הסדיסטי של הרבה מאד ילדים קטנים עם הפוטנציאל להתעלל בבעלי חיים בסינון המשפט החוזר, We are not worthy.