My Dying Bride – For Lies I Sire

My Dying Bride הם אגדות, לפחות בתחום המטאל – מה שעושה אותם בעיני לאגדות באופן כללי במוזיקה, כי העליונות של הז'אנר היא מוחלטת לדעתי הצנועה, ו My Dying Bride הם הוכחה לכך. את הלהקה הבריטית הנ"ל, מהממציאות והראשונות שלקחו את ז'אנר הדום מטאל אל העתיד בתחילת שנות התשעים, הכרתי פחות או יותר בהתחלת קיומה. היה זה בתקופה בה התחלנו לגלות בארץ להקות חדשות ומרתקות, שוברות מוסכמות – כמו Anathema, או Paradise Lost, עוד להקות בריטיות, שגדלו במקביל ל My Dying Bride.לאחר שהתוודענו לט'ראש, להבי וגם לדת', הגיעו אותן להקות בריטיות והכניסו את הדום והגות' מטאל לתמונה. אי שם בתחילת שנות התשעים ראינו לראשונה קליפ לשיר Symphonaire Infernus et Spera Empyrium, הלקוח מה EP הבכורה של הלהקה. השיר הכבד, האיטי, שגילם בתוכו את כל מה שז'אנר הדום מטאל אמור לייצג, השאיר עלינו רושם אדיר. הסולן והכותב Aaron Stainthorpe היה הבעלים של אחד הגראולים העמוקים והמרשימים במטאל, והליווי הלא צפוי של נגינת כינור דמוית קינה – כל זה התאחד וסימן את ההרכב כאחד הבולטים והחשובים של המטאל הקיצוני – כבר אז. אז 18 שנה לאחר מכן, ושמונה אלבומי אולפן מלאים, בלי לספור EP's, וסינגלים לא מעטים, הלהקה חוזרת עם אלבום חדש, שלוש שנים לאחר A Line Of Deathless Kings, אלבום טוב בכל קנה מידה, אז מה חדש?

קודם כל, הכינור חזר, וזוהי ככל הנראה הבשורה הגדולה לאוהביה האמיתיים של הלהקה, לא בדמות הכנר המקורי Martin Powell, אלא בדמות קלידנית וכנרת טרייה, אבל השילוב נשמע זהה. דום איטי ומלא אווירה, כשהכינור לא מכניס בו נימה פולקית אופיינית לכלי, אלא סוג של נעימת אבל קודרת. מעבר לכך – הלהקה חוזרת לנושאים הקבועים שלה: מוות (הרבה מוות), אבל, יגון, דכאון, אמונה ונצרות, ומחברת את זה ליצירות ארוכות, איטיות, שמלאות בליריות שמושפעת מהגל הרומנטי של השירה הבריטית – זה שהיה חזק כל כך באמצע המאה ה 18 ועסק באותם נושאים שבה עוסק Stainthorpe בשיריו.

האלבום פותח בשיר שהמילה "דכאון" עדינה לגביו, My Body.My Funeral הוא שיר קליט יחסית להרכב, אבל לא פחות כבד ומכביד. ליין כינור מינורי וטרגי עומד במרכזו של השיר, והשירה של Stainthorpe, שאף פעם לא היה סולן מלוטש במיוחד – מחפה על חוסר הליטוש בכמות אדירה של רגש, שבוקע מכל מילה ומילה שהוא שר. שני השירים שאחרי, ובמיוחד שיר הנושא, הם סוג של חזרה לימי האלבום המלא הראשון של הלהקה – As The Flower Withers, אחד מאלבומי המטאל החשובים בכל הזמנים, וכזה שהשפעתו אורכת הטווח מכסה את הז'אנר עד עצם היום הזה. שירים ארוכים, מגוונים, מקצבים שנעים בין דום איטי במיוחד לקצב מוגבר של דאבל-בס מתגלגל.

ההפתעות מגיעות בהמשך, שיר כמו Echoes from a Hollow Soul מתחיל בנגינת פסנתר בעלת גוון גותי, ובונה משם שיר ארוך, כשהפסנתר חוזר לאחר מכן. השילוב הזה נותן ללהקה משהו מעבר למה ששמענו ממה עד היום, הדיכאון הקליני נשמר, אבל הפעם בגישה קצת שונה מזו שאנחנו מכירים. הם ממשיכים ומפתיעים עם יצירת המופת האפית Santuario di Sangue, שיר ארוך ומלא תוכן, שבאמצעו מפסיק לטובת אפקטי רקע שנשמע כאילו הוקלטו במהלך לוויה בימי הביניים, שמתרחשת בקתדרלה גותית עטופת ערפל.
מעט מאד להקות מצליחות ללכוד את התחושה הזו בדיוק כזה, איך שהוא My Dying Bride מצליחה להתעלות מעבר למוזיקה, מעבר למטאל הקיצוני – ולהפוך לחוויה רב חושית שמלבד לדכא את מאזיניה עד למניה-דפרסיה, גם מצליחה לרגש ולהעביר אותם למחוזות אחרים, בריטים וקדומים יותר.
הפתעה גדולה היא בדמות השיר A Chapter in Loathing, בו My Dying Bride מראה איך להקת דום וותיקה יכולה לעשות בלאק מטאל אמיתי, אצילי ומלאה שנאה במקביל. השילוב של הריפים, שכאילו נלקחו מאלבום נורבגי בתחילת שנות התשעים לצד השירה של Stainthorpe, שעובר מצרחות בלאק מטאל לגראול קדמוני – כל זה ממלא את השיר בכוח שמזכיר את ימיה המוקדמים והקיצונים של הלהקה.

לסיום, ציינתי בהתחלה את עליונותו של ז'אנר המטאל, ומניתי את My Dying Bride כהוכחה, והסיבות? המוזיקה מבריקה, מלאת אווירה, קודרת ומלאת תחושות של אובדן ואבל, הטקסטים הם פואמות שהיו יכולות למצוא עצמן בספר שירה של Byron לפני כ 200 שנה בערך, ואני לא מוצא היום בשום ז'אנר מוזיקלי אחר את אותן איכויות, הן מבחינת הצורה – והן התוכן, שיכולות להגיע לאותם גבהים ומעמקים ש My Dying Bride מגיעה אליהם כאן.