MyGrain – Orbit Dance

להקת MyGrain נשענת על כמה הנחות בסיסיות. האחת היא שכולם אוהבים מטאל. השנייה היא שכולם אוהבים מטאל מלודי ומתקתק, גם כשהוא מוגש עם שאוטינג וסקרימינג שהפכו בזכות ללהקות כמו Funeral For A friend או Finch לנחלת הכלל. השלישית היא שמטאל זה משהו מאד נוסחתי, שקל מאד לפענח ולשחזר, ולמה לכל הרוחות לא עושים זאת כולם?
יש משהו מאד מאכזב באלבום של MyGrain, למרות שהוא מוצלח מבחינות רבות – הוא פשוט נשמע כמו חבורה צעירה שויתרה מראש על הרעיון לעשות כל משהו שמתקרב למקורי.

אז יש לכם עותק זהה בצורה מדויקת ל-Soilwork המאוחרת, בעיקר Figure Number Five. אין השוואה יותר טובה מזאת, ואין צורך ללכת סחור-סחור מעבר להשוואה הזאת. ככה MyGrain בוחרת להישמע. היא עושה את זה טוב מאד, אבל אין פה שום אלמנט של תעוזה. מהפתיח של האלבום Orbit Dance, השיר העונה לשם היחסית מאד הולם, "Plastic", אנחנו מבינים בדיוק מול מה אנחנו עומדים. דת' מלודי במסורת גות'נברג, דיאטתי למדי, משופצר ומרופד היטב בקלידים ובמוזיקה אלקטרונית.

הלהקה, שהדביקה לעצמה שמות די דביליים כמו To(mm)yboy או DJ Locomotive (שזה בא מבחור שמזוהה בתור Defiler, אני יודע שזה נשמע מעט דו-פרצופי) ואף דאגה להקפיד על לבוש אופנתי וסטייליסטי, למרות הציפיות לקבל פה סוג של להקת אימוקור בכיינית שבמקרה הטוב תשמע כמו BFMV ובמקרה הרע תשמע כמו Crazytown – הצליחה לספק סחורה מטאלית טובה למדי. כמובן שאל לכם להתרגש. אין פה Jester Race חדש, בטח לא Slaughter Of The Soul. מדובר בעוד אלבום דת' מלודי, ז'אנר אשר נשחק למכביר, המשופע באלמנטים של מטאל מודרני, המנסה אולי אפילו יותר מדי להשאר אופנתי, רלבנטי ומעודכן.

בשירים כמו "Cold Reflection" זה עובד כמו שצריך למעשה. השילוב בין המטאל הדינאמי, השאגות, הגיטרות המכוונת מעט מעטה, הסולואים המלודיים וכדומה – המשולבים כמו בתוצר מעבדה עם שירה נקייה בפזמון בדרך הפופית ביותר שניתן להזרים, ליווי קלידים ואף שימוש רחב במוזיקה אלקטרונית שתקשט ותעגל את הפינות החדות מדי – גורמות ל-MyGrain להשמע כמו תוצר של חברת התקליטים יותר מאשר של חבר'ה שגדלו על מטאל וזה מה שבא להם לנגן. גילם הצעיר יחסית של החברים אמנם מעלה את השאלה האם הם לא גדלו על At The Gates אלא על Trivium, אבל המוזיקה נשארת בעיניה – שילוב רחוק מלהיות מהפכני בין הדת' המלודי המוכר לבין הטאץ' האלקטרוני שהפך להכל חוץ מזר לז'אנר.

נקודות טובות נמצאות לא מעט באלבום, אם אינכם רוצים להיות בררנים. עבודת הגיטרות של שני הבחורים (לאחד מהם קוראים Ressistor) מלאה חן גם בריפים הכבדים וגם בסולואים המשתקים ביופיים. אם יש משהו ש-Soilwork אכן צריכה לחשוש ממנו, זה אולי לא מעמדה כלהקה כמו שזה מעמד נגניה מבחינת ביצועים כמו MyGrain. לחבורה הפינית יש גם יתרון נוסף, וזה בחורה בהרכב, גברת בשם Eve שאולי מוכרת לכם מעבודתה הקצרה ב-…And Oceans אבל פה היא בהחלט החלק הקשיח בלהקה. לולא עבודת הסינטיסייזר המתקתקה ועטיפת המרציפן של מלאכת הקלידים שלה, המוזיקה הייתה נשמעת נטולת אישיות עוד פחות, ואולי צריך להודות לעבודה המעט-מסרסת מבחינה טוסטסטרונית, אבל מחפה בביצוע המלאכה היטב ובהתניית מעט אישיות לדגם החיוור של להקת מטאל שכזו.

שירים כמו "Veil Of Sun" או "Downfall" בהחלט נותנים מעט ארומה חיונית מבחינה מלודית, גם אם מסוכרת, לעוד שיבוט דת'-מלודי-קור תוצרת סקנדינביה. אך בסופו של דבר, האלבום מיועד רק לחובבי הז'אנר המושבעים. אין כל טעם בלהעצים את ארסנל להקות הדת'-המלודי היותר מלוקקות כל עוד כוכבות הז'אנר, ואני מדבר עליכן, Soilwork ו-In Flames, אם כי אפשר להאשים את Trivium באותה מידה באלבומה הלפני אחרון, עדיין ממשיכות להוציא אלבומים. ימיהן של אלה עוד לא תמו, ואין טעם לתת יורשים ללהקות שלא זקוקות להן עוד. MyGrain אמנם הוציאה אלבום בכורה חביב פלוס, אבל לאלבומה הבא לא יהיו הנחות. אחרי הכל, כמה להקות כבר המלכנו למלכות של ז'אנר אחרי אלבום בכורה אחד? אה נכון. אלו היו Soilwork בפעם האחרונה שבדקתי.