Myrath – Tales Of The Sands

הפתעת שנת 2011 במטאל? לפחות.

כששמעתי לפני כמה שנים בחנות המטאל בתל אביב את Desert Call, אלבומה השני של להקת הפרוג מטאל התוניסאית הזו, נדהמתי מהאיכות של המטאל, המלודיה, הנגינה המהוקצעת, הסאונד – הכול פשוט עבד לטובת ההרכב הזה. למה נדהמתי? אין קשר לגזענות אלא לעובדות, בואו נהיה ישרים עם עצמנו – יש כמה מדינות בעולם שלא ייצרו מטאל ראוי עד עכשיו, או שאינן ידועות בלהקות מעולות של ממש, לעומת מדינות אחרות שכן. ברזיל למשל – היא מדינה שלא מייצרת המון להקות, אבל ייצרה כמה להקות מעלות, אם אלה Sepultura ו Angra, הייצוא המוכר ביותר, או כאלו מוכרות הרבה פחות אבל לא פחות טובות כמו Hibria, Dr. Sin, Korzus ורבות אחרות.

השבדים ידועים גם בדת' מטאל שלהם וגם במטאל המלודי, הגרמנים בט'ראש וכו' וכו'. אבל תנסו לחשוב על להקות הודיות מעולות? אין הרבה. להקות רוסיות גדולות (לא אלה המוכרות ששרות ברוסית)? תוסיפו לרשימה הזו להקות מטאל ערביות בכלל ותוניסאיות בפרט. אז נכון שיש את Nervecell, שעושים דת' טכני איכותי מאד – והם מדובאי, אבל מעבר לכך אין ממש דוגמאות ללהקות מוצלחות. אז סיכמנו ש Myrath מפתיעים, ועכשיו נחבר את זה שהם סוג של גרסת ה Symphony X למוזיקה של Orphaned Land, כלומר כאלו שמשלבים דרבוקות, כלים ערביים אותנטים, מאוואלים ושירה בערבית. על פניו העתק מדויק של מובילי ז'אנר המטאל האוריינטלי המקומיים, אבל באלבום החדש – Tales Of The Sands, יש נטייה למטאל פחות קיצוני, פחות מורכב – ויותר קליט מזה של Orphaned.

Tales Of The Sands דומה באופן עקרוני לאלבום שלפניו, אבל הסאונד קצת מלוטש יותר, פרי יצירתו של Kevin Kodfert, קלידן להקת Adagio, העטיפה מוצלחת בהרבה, ונראה שגם השירים קצת יותר מגובשים וקצת יותר אוריינטליים מבזה שקדם לו. Under Siege כבר פותח היטב את האלבום עם פרוג/פאוור מלודי אוריינטלי מעולה. הסולן Zaher נותן עבודה שמזכירה לא פעם את זו של Russal Allen מ Symphony X, מינוס קצת מאגרסיה והכוחניות של Allen. אין ספק שהם לא מנסים להחדיר את התחושה האפית והמורכבות הסימפונית של Orphaned, וזה דווקא עובד לטובתם. הם לא מתחרים עם אורפנד על אותה נישה, אלא יוצרים שירים קצרים, קליטים, שבונים יותר על מטאל מלודי מאשר על היסודות האוריינטלים שיותר מקשטים את השירים מאז נמצאים במרכזם.

Merciless Times, הסינגל הראשון מהאלבום, הוא עוד שיר מעולה, שוב שילוב של נגינה מצוינת, בעיקר של גיטריסט ההרכב Malek Ben Arabia, ועם עבודת הקלידים הטובה לאורך כל האלבום של Elyes, שאת שם משפחתו לא אנסה לשחזר כאן אבל זה נשמע משהו כמו "בוגה-בוגה". שיר הנושא הוא ללא ספק הקטע האוריינטלי המשובח ביותר של הלהקה, כזה שלא נופל מהשירים הגדולים ביותר של Orphaned Land, שילוב של שירה ערבית דרמטית, קלידים סימפונים מרשימים, דרבוקות ונגינה כוחנית של Ben Arabia. אין ספק שמדובר באחד הרגעים המטאלים היותר חזקים ששמעתי בשנים האחרונות, ולבדו כזה שיכול להציב את הלהקה בשורה אחת עם כמה מלהקות הפרוג המובילות בעולם כיום.

שירים מסויימים מעלים קצת את מפלס הקיטש, קשה להתכחש שיש פה רגעים שמזכירים את הסרט הערבי של יום שישי עם רמת הטרגיות שלהם. Requiem For A Goodbye הוא דוגמה לזה, שיר טוב, אבל כזה שמעלה קצת יותר מידי את מפלס הבכי, מה שגם מתבטא בטקסט הדי תלוש. אם כבר הייתי צריך לסמן חולשה של הלהקה – אני מניח שהטקסטים הם אלה שסובלים קצת מחוסר מיקוד ועניין, אבל בהקשר הכללי של המוזיקה – זה לא מספיק כדי להפריע.

בהחלט הייתי ממליץ על הלהקה הזו לכל מי שאוהב Orphaned Land, אבל גם מי שסתם מחפש מטאל מלודי איכותי, או פרוג מטאל לא מורכב במיוחד – הייתי אומר שהאלבום והלהקה יתאימו, פרוג, פאוור או מוזיקה מזרחית – מדובר באחד האלבומים הטובים של השנה שעברה.