Mystic Circle – The Bloody Path Of God

במרוצת השנים, הגבול העדין שבין עולם הבלאק מטאל ועולם הדת' מטאל סיפק לנו להקות רבות ומגוונות, אשר הצליחו לשלב בין המאפיינים השונים ולעיתים אף המנוגדים של שני הסגנונות המוזיקליים הללו. את רב הלהקות הללו, כמו Dimmu Borgir, Cradle of Filth ודוגמתם, אפיין בעיקר סאונד אפל ואיכותי, הפקה גותית והכי חשוב מקוריות, שבאה לידי בעיקר בצליל, בריפים הדומיננטים, בגרוב, במקצב, ולעיתים קרובות גם במלל (נכון בייחוד למקרה של Cradle of Filth).

Mystic Circle, השלישייה הותיקה מגרמניה, שמגדירה עצמה כלהקת אנדרגראונד המשלבת בין אלמנטים מסצנת הבלאק והדת' מטאל, כבר הספיקו להופיע עם רבים וטובים מלהקות הבלאק והדת' באירופה, ביניהן: Dimmu Borgir, Marduk, Cannibal Corpse, Deicide, Gorgoroth והרשימה עוד ארוכה. אולם כל זאת לא נתן להם כנראה, מספיק השראה בכדי ליצור אלבום איכותי ומקורי, שיצדיק את המוניטין שנוצר להם בקרב קהל מאזיני המטאל, ויספק את אותה ייחודיות המאפיינת מוזיקה בגבול הדת' והבלאק מטאל.

כבר משמיעה ראשונית של אלבומם השביעי, The Bloody Path of God, הדבר הראשון שעולה בראש כל מטאליסט ותיק הוא: "כבר שמעתי את זה פעם…". הבעיה היא, שהתחושה הזאת גוברת גם בשמיעה השנייה והשלישית, ומתעצמת עד לכדי כעס ו-"חפפה" כשאתה מגלה מהיכן את מכיר את מרבית הריפים, והגרובים הדומיננטים שמובילים את מרבית שירי האלבום. בין אם יוצריו התכוונו לכך או לא, המו, (ואני חוזר המון!) סאונד, גרוב, וריפים נלקחו מעולם הטראש, פאוור ואולד-סקול, ולאו דווקא מתוך עולם הדת' והבלאק. אם נעשה הדבר במתכוון, הרי שזהו מעין זלזול במאזינים, מתוך מחשבה שמרבית מאזיני בלאק ודת' מטאל, לא מקשיבים למוזיקה "עדינה" יותר.

על מנת להוכיח את דברי, ולהראות שלא מדובר במקרה או שניים בודדים להלן מספר דוגמאות, אציין רק שהתבנית המוזיקלית המאפיינת את שירי הלהקה היא ריף גיטרות מוביל שכמעט ולא משתנה במהלך השיר, מקצב פחות או יותר קבוע ומהיר, וגרוב שמשתנה אולי פעמיים במהלך השיר: שיר ראשון – פתיחת האלבום, "Psalm Of The End" – נו באמת, כמה פעמים אפשר לשמוע פידבק של בס בשילוב של סינטיסייזר מצועצע ודקלום בקול עמוק ומתכתי… בנאלי, אבל נסלח.

בשיר הנושא של האלבום, "The Bloody Path Of God" מוביל ריף שנשמע כמו בשיר Times of lies של להקת הטראש הגרמנית Perzonal War. אמנם, גם זאת להקה שהמאפיין העיקרי והמוצהר שלה הוא: "אנחנו רוצים להשמע כמו מטאליקה (ולפעמים אנחנו משתדלים יותר מדי…)", אבל בעולם המוזיקה האמרה הנושנה של "הגונב מגנב פטור" לא כל כך עובדת. נדלג לשיר השישי "Riders Of The Apocalypse" – כאן, אני מודה עדיין לא הצלחתי לזהות מהיכן הריף מוכר לי, אולי מפני שהוא כל כך נדוש, עד לכדי מיאוס (אנא ילדים עזרו למצוא את הריף הגנוב…). בשיר השביעי, "Hellborn" באמת קפצו לי הפיוזים, איך אפשר להעתיק את הריף של Megadeth מהשיר Angry Again ולחשוב שאנשים לא יבחינו בכך…

"Church of Sacrifice" מתנגן בגרוב ממש זהה לזה של System of A Down בשיר Toxicity, להזכירכם השיר כיכב במשך תקופה ארוכה ב-MTV1 ו-2, אי אפשר שלא היה לשמוע אותו… את האמת די נמאס מלנסות ולהוכיח, כמו שיחסית נמאס היה די מהר, מהקשבה לאלבום. מה גם שלא באתי לשפוט כאן את הלהקה, ולהאשים אותם בגניבות ובהפרת זכויות יוצרים. הכתיבה "בהשראת…" עד לכדי יצירת מוזיקה שהיא ממש "Sound-Alike" נעשתה לפניהם ("משינה" עשתה מזה קריירה שלמה…) והרבה כנראה יעשו זאת אחריהם. עצוב הוא שלהקה שמגדירה עצמה מחתרתית, ומייצגת ז'אנר במוזיקה שגולת הכותרת שלו היא בראש ובראשונה מקוריות, מגיעה למצב שהיא צריכה להישמע כמו להקות מיינסטרים שבכלל לא מתחום הז'אנר שלה ולזלזל בקהל שומעיה.

ה-"Sound-Alike", אמנם החיסרון הבולט באלבום, אולם אינו היחיד, נוספו לו עבודה עצלנית ולפעמים אף מיותרת של סינטיסייזר, שלא מוסיף לשום דבר ונשמע לעיתם כאילו הכניסו אותו בכוח, וכתיבת מילים מאוד נדושה שנשמעת כמו שילוב של סיסמאות מעולם הבלאק מטאל כמו "The End Is Near, The Time Has Come…" מתוך השיר "Doomsday Prophecy" – ממש דמגוגיה של מטאל… לסיכום, עצוב שלהקה כל כך ותיקה מגיעה למצב שבו מעין היצירה שלהם גווע לאיטו. על כן האלבום לא מומלץ לא לחובבי הז'אנר ובעיקר לא למעריצי הלהקה שבוודאי לא ירצו לשמוע את קולות הגסיסה של להקתם האהובה…