Naglfar – Téras

בשנת 1995 היתה סצינת המטאל כמרקחה, בזה אחר זה יצאו משבדיה אלבומי מטאל שכל אחד מהם היה יותר קטלני מקודמו, At The Gates הפציצו עם Slaughter Of The Soul וזכו להגיע אף ל MTV ולמכירות מעולות, Dark Tranquillity באלבומם השני The Gallery הגיעו לשיא היצירה שלהם, Dissection עם Storm Of The Light's Bane הביאו את הבלאק/דת` לשיאים חדשים ודומה היה שעיני כל עולם המטאל נשואות לארץ בה קורים הדברים המעניינים באמת, ארבע שנים אחרי המפץ הגדול של הדת` מטאל השבדי שהביאו Entombed, Dismember, Grave ו Unleashed הביאה שבדיה את הבשורה הכי מעניינת במטאל כשהיא מצעידה את הסגנון קדימה למקומות חדשים של יצירתיות שלא היו קודם, מטאל מהיר, אקסטרימי, אבל כזה שנשען על מלודיה דומיננטית ויסודות שלHeavy Metal ו Thrash ולא רק על Death Metal אגרסיבי.

אחד האלבומים שעשה גלים חזקים באותה שנה היה אלבום הבכורה של Naglfar השבדים שנקרא Vittra, האלבום שהציג לראשונה את הלהקה לעולם המטאל היה שילוב של Death Metal אפל ומהיר עם מלודיות מסמרות שיער הלקוחות מעולם הבלאק מטאל כשעל הכל ניצחה שירתו המצמררת של Jens Ryden סולן הלהקה, השיר הפותחAs The Twilight Gave Birth To The Night היה הצהרת כוונות מאד חזקה לגבי העתיד לבוא, והלהקה זכתה למעמד של קאלט עם צאת האלבום, האלבום הבא אחריו Diabolical (1998) הראה ש Naglfar לא מחויבת לקחת חלק במשחק ולהוציא אלבום כל שנה אלא רק כשמתאים לה, Diabolical היה קודר ואפל יותר מ Vittra והיה אלבום מרשים מאד ששיגר לעולם המטאל את The Brimstone Gate המצוין ועוד כמה המנוני מטאל מהגיהינום.

Sheol שיצא ב 2003 (שוב: כשבא להם, 5 שנים אחרי) היה המשך טבעי ל Diabolical והביא ללהקה מקום של כבוד במטאל הקיצוני, זו היתה נקודה בה הלהקה הגיעה לשיא ההצלחה שלה אבל כחצי שנה לאחר האלבום נפרדה מהסולן הכריזמטי Jens Ryden כשאת תפקיד הסולן תפס בסיסט הלהקה Kristoffer Olivius שלקח את המושכות להוביל את Naglfar הלאה, בנקודה הזו לקיחת ההפסקה האופיינית בין האלבומים היתה קריטית היות וסיבוב ההופעות של Sheol נקטע באמצע והלהקה נותרה ללא חברת תקליטים ועם בסיסט הלהקה כסולן החדש, המצב הביא לכך שהרבה ממעריצי הלהקה ואני ביניהם די איבדו בשלב הזה עניין בהרכב והזרקור עבר ללהקות אחרות שדאגו למלא את הוואקום ולכנס לעצמן את קהל ה Black/Death מטאל שחיפש לעצמו גירויים חדשים.
גם האלבום הרביעי Pariah מ – 2005 שהיה הראשון בחברת התקליטים החדשה Century Media לא שיפר את המצב, Pariah היה אלבום חביב, אבל לא עמד ברף הציפיות הגבוה שהשאירו שלושת קודמיו, וכאלבום בכורה לסולן החדש הוא היה אלבום לא אחיד ברמתו ולא מגובש בסטנדרט שהציבה הלהקה בעבר, הוא הראה להקה קיימת ועובדת, אבל כזו שצריכה זמן להתארגן על עצמה מחדש.

ההתארגנות הגיעה ובגדול באלבום Harvest מ-2007, כאן כבר תפס Kristoffer Olivius את המושכות כפרונטמן מעולה ולא פחות טוב מקודמו בתפקיד, ההרכב נשמע מגובש, אחיד, והגיטריסט Andreas Nillson כתב את הריפים והשירים הטובים והמרושעים ביותר שהצליח להוציא תחת ידיו, האלבום היה יותר מלודי מארבעת קודמיו, דבר שפתח מקום לגיטרות לבלוט החוצה והראה ש Naglfar יכולה ומצליחה לכתוב שירי אקסטרים מטאל מעולים מבלי ליפול למלכודת הקיטש ומבלי לאבד זהות, Harvest היה דוגמא מעולה איך לכתוב מלודי ואפל בד בבד, Naglfar לא הפסידו את קהל האקסטרים מטאל אך הרוויחו קהל חדש שהצליח לראשונה להתחבר ללהקה, סוף שנות האלפיים היו תקופה רעה למטאל הקיצוני ולהקות הדגל איבדו הרבה מההערכה של הקהל עקב אלבומים שכיוונו למיין סטרים או אקטים טפשיים על הבמה ומחוצה לה שהיו הכל פרט למוזיקה, את Naglfar זה לא עניין, הם המשיכו בשלהם.

שנת 2012, חמש שנים לאחר מכן, חמש שנים בהן דור שלם של ילדי מטאל לא יודע מה זה דיסק ושומע מוזיקה מהיו טיוב, חמש שנים בהן להקות מטאל רבות הפכו ללהקות המשווקות את עצמן כבו להקות פופ, חמש שנים בהן להקות כמו Watain או Septic Flesh תפסו מעמד של כבוד בפרמידת המטאל הקיצוני, ולהקה כמו Behemoth מופיעה על שערי מגזיני ענק ובתוכניות כוכב נולד, הגבול היטשטש, אופן צריכת המוזיקה של חלק נרחב מקהל המטאל השתנה, מה מכל זה השפיע על Naglfar אתם שואלים?

Teras הוא אלבום הרבה יותר אגרסיבי מ Harvest, בחיוך אני יכול לומר שכל התופעות שתיארתי קודם הרגיזו אותם עד כדי כך שהם החליטו לעשות פניית פרסה ולהפציץ עם אלבום Black/Death מטאל אגרסיבי במיוחד ולשים זין על כל מה שהולך בשוק המטאל, מגמה שבעיני מבורכת ותמיד הביאה אמנים למקומות שנחרטו בזכרון לשנים שלאחר מכן, Teras הוא אמנם רק בן חודשיים אבל יש לו פוטנציאל להחרט עמוק בתודעה.

המתופף Dirk Verbeuren (Devin Townsend, Soilwork, Aborted) עושה כאן עבודה שהיא לא פחות מנפלאה,Dirk שהגיע מהרכבים הרבה יותר מלודים ואף ניגן באלבומי הסולו של Warrel Dane ו Jeff Loomis (Nevermore) מפגין ב Naglfar יכולות שמשדרגות את ההרכב לשיא חדש של ביצוע, לא רק בנגינה אלא גם בסאונד, הוא סיגל לעצמו סגנון תיפוף שהולם את התחום ואת האלבום וסאונד תופים בהתאם, כל זה נשמע בהכללה גסה כמו גרסת תיפוף דומה ל Storm Of The Light's Bane של Dissection מבחינת סגנון הנגינה והסאונד. מה שיפה בנגיעה של Dirk בחומר הוא שלמרות ש Teras הוא אלבום יותר אגרסיבי מקודמו, התיפוף שלו הופך אותו ליותר טכני ויותר מאתגר, דבר שלא היה הולם את ההרכב אם צמד הגיטריסטים Andreas Nillson ו Marcus Norman לא היו כותבים בהתאם, וכאן חל אולי השינוי הכי גדול ש Naglfar ידעה עד היום: אל תוך ה Black/Deathמטאל המזוהה עמם נכנסו חזק אלמנטים של מטאל קלאסי דוגמת King Diamond, Mercyful Fate ואפילו Sodomו Kreator של שנות השמונים, זה לא נעשה באופן בולט ולא נשמע מייד לכל אוזן, אבל מי שגדל על הלהקות האלו ומכיר טוב את אופן הכתיבה שלהן יקלוט מייד ש Naglfar לקחו צעד והכניסו לא מעט מההשפעות שלהם פנימה לתוך שירי האלבום, זה מה שלא שמעתי לא אצל Watain ולא אצל Unanimated נניח, כאן שמעתי טעם שונה, וכאחד שגדל על Mercyful Fate ועל הטראש הגרמני: אהבתי את השילוב ששמעתי, שיר כמו Bring Out Your Dead ממחיש זאת באופן מצויין, הריפים נשמעים כנכתבו תחת מגע הקסם של Michael Denner ו Hank Shermann צמד הגיטריסטים האגדי של Mercyful Fate.

גם Kristoffer Olivius נשמע כבר כסולן שלוקח את תפקידי השירה בצורה דינמית יותר וכזו שלוקחת את השיר קדימה, זוכרים את השירה או יותר נכון את תפקידי השירה של Legion מ Marduk בשנות התשעים? את הדינמיות והפוליריתמיקות? אז זה הכיוון, ויחד עם כל השדרוג שההרכב ביצע גם השירה לא נשארת מאחור ומלבישה את השירים באגרוף מחץ דינמי ומרשים.

שירים כמו Death Dimension Phantasma לא זנחו את העבר האגרסיבי של הלהקה ונותנים בראש בבלאסט ביט מהיר ורצחני כמיטב המסורת של הבלאק מטאל השבדי, Naglfar יודעת מהיכן היא באה והיא לא רוצה ולא יכולה לנטוש את המקום הזה, אבל גם בשיר כזה שהוא מהאגרסיבים של הלהקה סולואי הגיטרה לוקחים אותך כמאזין למקום שונה מבעבר, וזו הגדולה של ההרכב.

הטקסטים דוקא לא עברו שינוי מהותי מהאלבומים הקודמים, עדיין נוטפי שנאה לאנושות, מלאי פחד מהמוות, כאב ומיזנתרופיה, מאד פתוחים לפרשנות אבל משקפים חוסר תקווה ומוות מנטלי, כשזה מגיע מאנשים שכבר על סף גיל הארבעים ועדיין כותבים בכזו תשוקה על נושאים כאלו מבלי להשמע קלישאתיים, מבלי להשמע כמו בדיחה אלא כשהם משתמשים ביאוש ובקדרות הזו כדי לשקף תחושה שהיא יותר ראליסטית, בעולם הדימויים של Naglfar הם לא נביאי החושך שבאו להראות כמה הם מרושעים וגדולים וכולם חרא, אלא הם נשמות טועות בחשכה שנפלו במאבק וקוראים לך לשיר אתם ביחד סוג של שיר קינה לעולם, מהמקום הזה יוצאת הכתיבה שלהם וזה מבדיל אותם מבחינה תמלילית ממירב להקות הז`אנר.

הגענו לשיא האלבום ולשיר שעליו רציתי וחיכיתי לכתוב במשך כל הסקירה: The Dying Flame Of Existence. במשפט אחד: זה שיר הבלאק/דת` מטאל הכי טוב שיצא מסקנדינביה ב 15 שנה האחרונות. למה? המוסיקה שדוקא איטית יותר משאר שירי הלהקה, שיר במקצב Mid Tempo שזוחל ומתקדם כמו טקס כישוף קר ומנוכר, ריפים של גיטרות שלא שמעתי מאז הימים היפים של Dissection מנוגנים ומולחנים נפלא, ושירה שמצמררת בגב וזוחלת כמו נחש ארסי שיורק ארס לכל עבר, הטקסט הוא מיצוי הקו הרעיוני עליו דיברתי קודם

On this Journey that seems to be endless.
Every painful step takes its toll.
Burdened by A million Voices.
It's the cries of the lost down below

אני לא אגזים אם אומר שזה השיר הכי טוב שהלהקה הזו הוציאה תחת ידיה מאז ומעולם, מקסים, מכשף, קר ומצמרר, כשהפזמון מגיע אני מבין מה הגדולה של להשמע כמו תפילת מוות, Naglfar עושים את זה באמינות, ועם המון אהבה למוזיקה ולמטאל, שומעים את זה בכל תו ותו באלבום.

קצת קשה לי לסכם את Teras, אלבומם השישי של Naglfar היות ואני עדיין מקשיב לו הרבה ועל בסיס קבוע, יש לי הרגשה שעוד לא סיימתי לעכל את כל מה שהולך שם ושעוד צפויות לי הרבה שעות של הנאה אתו, בשורה התחתונה אני ממליץ מאד, מדובר באלבום מטאל אמיתי, בלי שטיקים אופנתיים ובלי נסיון למצוא חן, אבל עם הרבה השקעה, תוכן ואהבה לסגנון, זה לא אלבום לכל אחד, צריך לתת כאן תשומת לב ולהכנס לעומק, אבל זה כל היופי בעיני וזו מהות הלהקה הזו מתחילת דרכה, אני בכל אופן – נשאבתי עמוק עמוק פנימה וטוב לי שם.