Nanowar of Steel – Stairway to Valhalla

הבה ניקח כמה רגעים לעצמנו, נעצום עיניים, ננשום עמוק ונשכח שאנחנו אוהבים הבי מטאל. אני יודע, לחלק מכם זה עשוי להיות קשה מן הצפוי. חלק מכם חיים את המטאל עד כדי שהוא נעשה חלק אינטגרלי מכם וצמוד להגדרתכם העצמית. חלק מכם מוכנים להגן על המטאל עד הקץ המר. חלק מכם הקיף את כל חייו במטאל ובלי המטאל לא נותר דבר. חלק נוסף עדיין לא פקח עיניים כי עם עיניים עצומות אי אפשר לקרוא הוראות לפקוח אותן מחדש, אבל בואו נעזוב את החלק הזה בצד בינתיים.

להקה אחת הצליחה להביס את כולם ביכולתה להתנתק מאהבתה למטאל, דבר שאיפשר לה באופן חד ביותר להביט על הדברים המגוחכים שבמוזיקה, בסצינה, בלהקות ובמעריצים ולשקף את זה, איך לא, בשירי מטאל. כך להקת המטאל האיטלקית Nanowar, שנאלצה לשנות את שמה מסיבות חוקיות ל-Nanowar of Steel (באופן שמזכיר לנו משהו) ושהחלה את דרכה ב-2003 עם שירי פרודיות וחומרים קומיים משובחים, החליטה פעם נוספת להרים את ראשה ולהפיל עלינו את האלבום Stairway to Valhalla (שם שמזכיר לנו משהו). לאחר חשיפה קלה לשני הסינגלים הראשונים מהאלבום, תפסתי את עצמי בידיים וישבתי להאזין לאלבום במלואו.

השיר הראשון "Declination" הוא שיר בעל צליל Symphonic Power Metal קלאסי שנכתב בלטינית. לא צריך להכיר הרבה לטינית או לתת את מלאכת התרגום לידידנו Google Translate לפני שנשים לב שהרבה מהמילים מראות את ההטיות של אותה המילה (ורד, ורדים, ורדיי, הורד, של ורד וכדומה), מילים נוספות הן מילים לטיניות נפוצות (כמו Quorum) ועוד מילים שנשמעות כמו לטינית (Cip e Ciop הם הגירסה האיטלקית לצמד הסנאים Chip n' Dale). כוונת המשורר נחשפת בשורה Intro Rapsodium"", שניתן להבין בתרגום חופשי בתור "קטע פתיחה של Rhapsody". כראוי לקטע פתיחה של Rhapsody, הוא מוביל אותנו ישר לשיר השני Barbie, MILF Princess of the Twilight"" בשיתוף פעולה עם Fabio Lione, סולן להקת Rhapsody of Fire בדימוס (או כמו שכתוב בקרדיטים: Rhapsody of Turilli of Fire או איך שלא קוראים להם כרגע). כמסתמן מהכותרת, השיר הוא שיר הלל לבובת הבארבי המפורסמת. בעוד התופים והגיטרות במהירות מנסרים ברקע והקלידים ממלאים את האוויר בצלילים הרמוניים, שיתוף הפעולה של הצמד Lione וסולן הלהקה Potowotominimak (להלן, הסולן) מזכיר לנו בדיוק את מה שאנחנו אוהבים בסגנון. האנרגיה תופסת אותנו אפילו למשמע אזכורים לגבינות שוויצריות, לייצור בסין, לפגמים אנטומיים בגוף הבובה ולמגוון הסוגים של בובות הבארבי הקיימות והאהובות עלינו (כמו בארבי Turilli או בארבי Warhammer). איכשהו, בתוך כל ההתפזרויות האלה אנחנו עדיין יכולים לשמוע את המסע של לוחמת דגולה כגיבורת העלילה של שר הטבעות. המבנה, הלחן, הביצוע והאנרגיות מהוות פרודיה מדויקת להפליא וגם אחרי שכבר התרגלנו לקטעים המצחיקים בו, עדיין נשאר כאן שיר שנותן בראש.

משם אנחנו עוברים לאווירה הכבדה הרבה יותר שבשיר ""The Call of Cthulhu. השיר, המבוסס על היצור המיתולוגי מבית היוצר של H. P. Lovecraft, מפרש בצורה קצת אחרת את משמעות המילה call ומדבר על היום הגורלי בו היצור האפל יעלה ממעמקי האוקיינוס כדי להקים חברת טלפוניה. בתוך הלחן, שנמצא בצד הקשוח של ה-Heavy Metal הקלאסי ולעיתים נוגע ב-Thrash, ניתן לשמוע שימוש מרובה בצלילי חיוג וחדי ההבחנה שביניכם עשויים להבחין בשילוב הנעימה המוכרת בעיקר מהסרט Pulp Fiction. סוף השיר מביא איתו צלילים מפתיעים של טקס הזימון של Cthulhu וגורמים לנו לתהות לאן אנחנו עוד צפויים להגיע מכאן.

התשובה היא לפגישה עם Judas Priest אם הם היו טורחים לשיר על חתולים רעבים כמו בשיר Heavy Metal Kibbles"". השירה הצווחנית וה-Halford-ית נעשית בדיוק מדהים. בפרודיה סגנונית על ה-Speed Metal, או כמאמר השיר – Meow-tal, מגשימים חלום לכל חובבי החתולים המושבעים ומצליחים לשלב את הצורה המטאלית ביותר לומר "מיאו", כל זאת בתוך עבודת גיטרות סוחפת של Mohammed Abdul (להלן, הגיטריסט). למעט סולו קלידים שנשמע קצת טיפשי באמצע השיר, אין דבר רע לומר על השיר הזה והוא עושה את העבודה לכל חובב הסגנון שלא אכפת לו מליריקה שטותית (ולנוכח המצב הקיים, זה לא רחוק מרוב השירים בסגנון).

הקטע Il Maestro Myagi di Pino"" הוא קטע מעבר בדו שיח קצר, קולח וסוער שמתבצע כולו באיטלקית. בקושי רב, כוחות המרשתת הצליחו לתרגם עבורי את הקטע (Grazie Edoardo!) אשר עושה פרודיה על הסרט Karate Kid בו מאסטר מייאגי, אשר מנסה ללמד את Baffo (חבר הלהקה האחראי על אפקטים קוליים) את רזי הקראטה, מבקש ממנו לנקות את הרצפה (סטייל wax on, wax off) ובכך מפריע לו לנקות את הרחוב מעלים, דבר שמוביל אותם לעימות אלים ומביא אותנו ישירות לשיר "L'Opelatole Ecologico" שכתוב כולו באיטלקית. השיר, שעוסק במנקה רחובות יפני מסור, רצוף כולו באיזכורים לתרבות יפנית (סושי, בנזאי, צונאמי) ולמוזיקה יפנית. הצורך בתרגום של שני הקטעים מוריד לחלוטין מהאפקט הקומי ונותן תחושה של בדיחה שהיינו צריכים שיסבירו לנו. מבחינה מוזיקלית, זה אחד השירים שדווקא נושקים למטאל ולרוק הכבד מלמטה (ומשלב קטע דאבסטפ קצר באמצע) ובכלליות מהווה חוליה די חלשה של האלבום.

קטע המעבר הבא "Images and Swords" (שם שמזכיר לנו משהו) מסביר במבטא בריטי צח כיצד להקת Dream Theater כותבת שירים. לא אהרוס את הפאנץ', רק אציין שזה קשור ללהקת Manowar, למברג ולצורה של איבר רביה זכרי. אחרי שהשתעשענו מהקטע הזה, אנחנו עוברים ישירות לקטע In the Sky שמבחינה סגנונית מזכיר דברים שבין ה-Heavy Metal ובין ה-Glam Metal. מילות השיר מציינות בפנינו הרבה דברים שנמצאים בשמיים, בין היתר אש, כבאים, לוסי, ג'ון לנון, ג'ורג' האריסון, שמש, ירח, אוויר ועוד ועוד. השיר לא מוכיח את עצמו בתור פרודיה סגנונית מטורפת או בעל ליריקה מתוחכמת יותר מדי. זה בעיקר שיר שטות משעשע ונגיש שמלווה בלחן מאוד קליט.

השיר "And Then I Noticed That She Was a Gargoyle" הוא בלדת שנות 80 מרגשת מאוד על בחור שיצא עם בחורה נחמדה מאוד כשבסוף הוא קלט שהיא גרגויל. לא מקומטת כמו גרגויל. לא שמנה כמו גרגויל. היא הייתה יצור האבן המפוסל שנפוץ באדריכלות צרפתית מימי הביניים. הקטע מכיל אזכורים די ברורים למנגינות של She's a Maniac מהסרט Flashdance ו-Moonlight Shadow של Mike Oldfield. זמרות הליווי נכנסות באמצע השיר בקטע Soul נהדר שמוסיף לשיר את התחושה הישנה כדי להבטיח לנו את האותנטיות של הסגנון. סיום קטע הביניים המרגש והשקט מוביל את השיר אל חזרה כושלת (בכוונה, כמובן) לפזמון. הכישלון הנהדר הזה עדיין גורם לי לצחוק בקול בכל האזנה. השיר מסתיים בדו שיח קצר ורומנטי שמבטא נגיעה אחת אחרונה של איגיון לפני שנמשיך.

גולת הכותרת הקומית של האלבום היא לחלוטין השיר "Tooth Fairy" – שיר נאצה לפיית השיניים, שבצורת הפעולה שלה פוגעת ישירות בכלכלה שלנו, מעודדת אינפלציה, גורמת לעליית הריבית ובכלליות פועלת בצורה לא חוקתית. בשיר, שמבוצע בסגנון Heavy Metal קלאסי דרך Glam Metal ועד כדי Power Metal קליל, נוכל לשמוע איזכורים לקטעים Yankee Doodle האמריקני, La Raspa המקסיקני ו-Can Can הצרפתי. השימוש המרובה במונחי מאקרו-כלכלה אמיתיים באופן מדויק נותן לנו את ההזדמנות לנסות ולהבין את משמעותם בעצמנו ובכך, כמו שאני תמיד אוהב במטאל שלי, מעודד אותנו ללמוד משהו חדש מתוך השירים. כמו שקורה הרבה בשירים שלהם, משולבים שמות של דמויות מפתח כאלה ואחרות שלא בהכרח מוכרות לנו ומאלצות אותנו להריץ את השמות ב-Google בתקווה ש-Mario Draghi (נגיד הבנק המרכזי באירופה) הוא שם אמיתי ולא עוד דמות מומצאת.

השיר Vegan Velociraptor"" נכנס בקושי לקטגוריית המטאל ובעיקר מזכיר גירסה קצת יותר כבדה של רוק משנות ה-60 בשילוב עם הקופצנות של הפופ-רוק של שנות ה-80 ועד כדי נגיעה בפופ-פאנק של שנות ה-90 המאוחרות. הוא מציג בפנינו את גיבור העל הוולוצירפטור הטבעוני ששומר על הסדר בשכונה בכל דרך שניתן. כל זאת עד שמגיעה פרה טורפת לשכונה ומתחילה לעשות צרות, ספציפית לחבריו הטובים של גיבורנו. מדובר בשיר שמומלץ מאוד להקשיב לו תוך כדי קריאת המילים. הסיפור המקורי והטוויסט המשעשע מובילים את השיר אל מעבר לגיבוב של שטויות והופך אותו לבדיחה אחת גדולה, מוצלחת ומהנה, במיוחד לחובבי Tenacious D שבקהל.

הקטע הקצר "Another Drill in the Wall", שבניגוד לציפיות מהווה פרודיה על שיר של Pink Floyd, מבוצע בעזרת מקדחות ומכין אותנו לשיר Ironmonger (The Copier of the Seven Keys)"" (שם שמזכיר לנו משהו) – שיר הלל למוכר בחנות ציוד ביתי, שהוא במקרה השחקן David Hasselhof. השיר הוא כצפוי פרודיה סגנונית על להקת Helloween ומכיל הבזק קל לנעימת Baker Street כשהסקסופון המפורסם מומר לגיטרות חשמליות מטאליות (בניגוד לגירסת הכיסוי המוכרת של ה-Foo Fighters). כצפוי מהשיר, הוא עושה התאמה אחד לאחד בין תיאורי Power Metal קלאסיים לבין כלים או טכניקות שיפוץ בית. ברגע שהשתעשענו מזה טיפה עד הרגע בו זה נעשה קצת רפיטטיבי (עם בריחה קלה לרשימת הציוד של אל הרעם הנורדי ת'ור), אנו זוכים לסיום קצת מפתיע נוסף לפני המעבר לשיר הבא.

"Bum Voyage" זורק אותנו ליומן הקפטן של מסע בין כוכבים בעוד החללית Manowar of Steel מחפשת את דרכה אל עבר הבדיחה שמעולם לא סופרה. בתחושה החללית הזאת אנחנו מגיעים ישירות לשיר "Uranus" וכולנו כבר יודעים לאיזו בדיחה לצפות. הבדיחה מקבלת פן מטא-מצחיק כשגם הלהקה מראה מודעות לעניין הבדיחה המאוסה בשורה "An old joke still deserves a song". השיר מתחילתו ועד סופו מקרין Glam Metal בסגנונם של Mötley Crüe (עם קפיצה קלה ל-Stayin' Alive של ה-Bee Gees ול-Aquarius מהמחזמר "שיער"). הסגנון והמילים מזכירות משהו שמתאים ללהקת Steel Panther לבצע ביום בו יתחשק להם להיות קצת פחות בוטים בשירים של עצמם וקצת יותר מוחצנים בכוונותיהם ההומוריסטיות. למרות הבדיחה המאוסה, עדיין ישנם פרטים מסקרנים לגבי הכוכבים שמצוינים במילות השיר (מי ידע שבנגה יש ריבוי פחמן דו-חמצני?) ומוסיפים לרצון שלנו קצת לקרוא על מערכת השמש שלנו.

The Crown and the Onion Ring"" הוא קטע קצר אשר עושה פרודיה על שר הטבעות (שוב). בעזרת המבטא הצרפתי המזויף ביותר ששמעתי מעולם ובעזרת שימוש במושגים צרפתיים מוכרים (כשבראש עומדת השורה הראשונה מההמנון הלאומי), הדובר מכין את הצבא לקרב ולמסע המפרך אל עבר רשת ממכר המזון Carrefour. המסע מתואר לפרטים בשיר "The Quest for Carrefour". השיר, שמבוצע לחלוטין בסגנונם של להקת Blind Guardian, הוא פנינת Power Metal סוחפת. הדיוק שבשילוב בין הקשוח, בין המהיר ובין המלודי מהווים יצירה מצוינת שיושבת לכל חובב תת-הסוגה בדיוק במשבצת. אם לרגע נתעלם מהשימוש הרב בסוגי מזון במילות השיר ושבעצם המסע נועד לחידוש אספקת רוטב הברביקיו שאזל, השיר משתלב בתוך Nightfall in Middle-Earth מבלי שנחשוד בכלל.

השיר האחרון באלבום הוא "Hail to Liechtenstein", שיר שמתחיל דומה מאוד ל-Holy Diver של Dio וממשיך לפרקים באותו סגנון ולפרקים נוגע ב-Power-Folk עם בריחה קלה לקולות של King Diamond. שיר ההלל הזה לנסיכות ליכטנשטיין שבאירופה מציין כיצד המדינה ידידותית לעסקים ומזכיר את רצונם של חברי הלהקה להיות אזרחים בה. מעבר לעניין שזה כנראה שיר המטאל הראשון (אם לא השיר הראשון בכלליות) שבוחר להלל מקום קטן כמו ליכטנשטיין, למי שיבחרו להאזין לאלבום עד סופו מובטחות שעות נוספות בהן הפזמון יסתובב בראש או על השפתיים. השיר המידבק הזה מסתיים בסוף מפואר ומטאלי ומסיים את האלבום בתחושה של עוצמה.

עטיפת האלבום שנראתה לי מאוד שטותית לפני תחילת ההאזנה הראשונה תפסה אותי מיד בסופה כששמתי לב שהדמויות והחפצים שנצפים בה הם בדיוק הדמויות והחפצים המדוברים בשירי האלבום. ממליץ בחום לבדוק בעצמכם ולראות אילו שירים אתם מצליחים לזהות בה. מובטחות שניות של הנאה (או שעות של תסכול. תלוי כמה טובים אתם).

האלבום Stairway to Valhalla מבטא הרבה מאוד מהקסם של Nanowar of Steel שמצליחים לצחוק על המטאל שכל כך אהוב עליהם בצורה שטותית, מדויקת, מקורית ומסקרנת. למרות שהעיסוק של הלהקה בתחום הוא לא לשם האמנות בניגוד לרוב הלהקות עליהן הם צוחקים, היכולות הטכניות שבאלבום מרשימות בכל קנה מידה ובפרט יכולותיו של הסולן שעובר בקלות ובהצלחה בין שירת Halford צווחנית, בין שירת Lione גבוהה ובין שירת Vince Neil של ה-Glam. בסופו של דבר, אחרי שנרגענו מהצחוק ומחינו את הדמעות, תוצרי הלהקה עומדים בשורה אחת עם האיכות של כל הלהקות הללו ומזכירים לנו מה אנחנו כל כך אוהבים במטאל.