Neal Morse – One

אחרי המתנה של כ-3 שבועות למשלוח ענק מהלייבל הגרמני InsideOut, הגיע אליי משלוח של כתריסר דיסקים לפני מספר ימים. הדיסק לו חיכיתי הכי הרבה הוא של המוסיקאי המוכשר מנשוויל, ניל מורס, לשעבר זמרה של להקת הפרוגרסיב Spock’s Beard. ניל פרש מהלהקה בעקבות חזרתו בתשובה ונהיה מאמין אדוק באלוהים. אלבום הסולו הקודם שלו Testimony היווה את סנונית הדרך המוסיקלית הראשונה בכיוון הקריירה החדש בו בחר מורס. את האלבום הקודם לא אהבתי בלשון המעטה, בגלל שלדעתי ההלחנה בו לא הייתה מוצלחת ומעניינת ומן העובדה שיחד עם הליריקה הפאתטית, האלבום נשמע די רכרוכי. כך שלאלבום הנוכחי באתי מראש עם קצת דעות קדומות מעט שליליות. מה לעשות, באותה המידה יכולתי לבוא עם דעות קדומות חיוביות אם הייתי נהנה מהאלבום הקודם. אך למרות זאת, עקב היותי אופטימיסט, באתי עם תקווה רבה כי האלבום יהיה מהנה וכי אוכל להתרשם ממנו בצורה הכי חיובית שאפשר.

ניל מורס ומייק פורטנוי הם חברים טובים משכבר הימים, כאשר הקימו ביחד את Transatlantic. מייק ניגן באלבום הסולו הקודם של מורס, וגם בנוכחי (פורטנוי לא מתנגד אף פעם להשלמת הכנסה ולשיפור מצב העו"ש בחשבון הבנק). קראתי כמה ראיונות שנערכו עם ניל מורס לאחרונה, והתרשמתי כי מדובר בבן אדם עם אישיות רדודה וריקנית, שכולה ממוקדת בדת ובניסיון להחזיר בתשובה אנשים – אין ספק שזאת תופעה מדאיגה ונפוצה מאד בארה"ב, בייחוד במדינות של מרכז ארה"ב הידועות כמדינות היותר שמרניות וקונסרבטיביות (אני יכול רק לנחש מה דעותיו של ניל מורס בנוגע להפלה ובנוגע למחקר גנטי). עם זאת, ניל מורס הוא עדיין מוזיקאי מוכשר מאד שיודע לנגן במספר כלים ואף לשיר יפה, ולכן באלבום זה לא ממש התמקדתי בליריקה, כי מראש ידעתי שהיא לא תדבר אליי, ושמתי את מרב התייחסותי למוזיקה.

האלבום הנוכחי נשמע כמו שילוב שכזה בין הפרוגרסיב הפשטני של Transatlantic לבין הרכות הניאו-פרוגרסיבית של Spock’s Beard עם קצת ניחוחות פרוג מטאל בעיקר מכיוון התופים. הוירטואוזיות באלבום בולטת בעיקר במקצבים המשתנים ובתופים, ולא מכיוון הקלידים או השירה, כי בכל מקרה מורס אף פעם לא היה וירטואוז, אבל יש לו רגש מיוחד בהחלט בשירה ובנגינה ואת זה אי אפשר לקחת לו. פרט שייראה לחלקכם אולי שולי, היא העובדה שמורס בדיוק מילא את הדיסק ב-79 דקות ו-55 שניות. מי שיקנה את ה- Ltd. Edition יזכה לקבל דיסק שני עם 4 גרסאות כיסוי שמורס והנגנים בחרו לעשות.

ניל מורס לא מנסה להתחכם בהלחנה, אלא הולך על בטוח – השילוב בין הפרוג לבין הפופ הצליח לו בעבר, אז למה לא לשחזר את ההצלחה. רואים את השפעת להקת ה-Beatles עליו במלודיות המתוקות שיכולות להפוך במהירות להמנונים. מה שאהבתי במיוחד באלבום הוא השילוב היפה בין קטעים פרוגרסיביים ארוכים לבין קטעים יותר קלילים ששייכים לפופ.
האלבום נפתח בקטע תזמורתי מרגש מאד שמכניס אותנו לאווירה הקוסמית שניל מורס רוצה שנהיה בה, ולאחר מכן מתחלק השיר הארוך ביותר באלבום ל-4 חלקים מעניינים ומרתקים, שם השיר אגב הוא The Creation, ואתם יכולים לנחש לבד שהשיר עוסק ביחסי האל עם האדם ובכמיהת האדם אל האל – כפי שמורס מפתח את סיפור העלילה בשיר כך גם המוסיקה מתפתחת ומשתנה יפה לאורך השיר.

השיר השלישי באלבום, Author of Confusion, מציג את הצד האגרסיבי של הפרוג מטאל באלבום הזה. ריף גיטרה חד כתער מלווה בליין בס מסיבי ובתיפוף מטאלי מהיר, מורס מלהטט על הגיטרה ועל ההמונד בסולואים נאים ואפילו עושה קטע אקפלה בסגנון Yes. קטעים בולטים נוספים באלבום: The Separated Man, קטע כמעט בן 18 דקות, ממכר לחלוטין שמתפתח היטב בדרמטיות. וגם קטע הסיום Reunion בו מורס מתאחד עם האל, הוא סיום חזק לאלבום עשוי כהלכה, כאשר בולטים בו הן המלודיה מהשיר הראשון באלבום שמהווה פה סגירת מעגל, והן הכלים הקלאסיים.

המסקנה הראשונה היא, שבאלבומי הסולו של ניל מורס, בין אם אתם חובבי ליריקה קיטשית או מזדהים עם דעותיו התיאולוגיות של מורס, מוטב להקשיב למוסיקה וליהנות ממנה. מסקנה נוספת, היא שהאלבום הזה ממכר לאחר כמה האזנות, וזהו ללא ספק אחד האלבומים הטובים של 2004, מה גם שיצא ברבעון האחרון של השנה, עיתוי מצוין לטעמי. מי שבאמת רוצה להתעמק במוסיקה של ניל מורס, מוטב גם שיקשיב לאלבומים הראשונים של Spock’s Beard וגם לשני אלבומי האולפן של Transatlantic.