Nervecell – Psychogenocide

Nervecell – להקת המטאל הערבית המוצלחת ביותר בעולם מאז ומתמיד, הגיחה בשנה החולפת עם אלבום נוסף, והטוב ביותר שלה עד כה. למי שלא זכה להכיר – מדובר בלהקת Death Metal אכזרית, שנשמעת כמו עצירת הביניים בין Suffocation לבין Nile. קחו את זה, תוסיפו קצת עבודת גיטרות מובילות מצוינת, וקיבלתם את מה שהטריו מדובאי יודע לספק. אפשר לטחון במשך שנים את המתיחות המיותרת בין ישראל לאמירויות, גם כאשר מוציאים את Orphaned Land מהמשוואה בתור המתווכים של הדו-קיום, אבל אי אפשר בסופו של דבר להוציא את העובדה שמדובר באלבום Death Metal משובח, ובגדול הם לא משוגעים על הפוליטיקה של דובאי בעצמם. לא שישראל מלאה במטאלי סטים אוהבי מדינה, אבל ניחא.

הלהקה לא מפחדת כבר להפגין את היותה להקה מזרח תיכונית, כאשר נעימות האוד אשר פותחות את האלבום ברצועה הראשונה מהדהדות. מטיבי לכת כמותנו כבר התרגלו לעבודות אוד מורכבות יותר, מן הסתם מהבית עם יוסי סאסי ועבודתו המדהימה ב-Orphaned Land אבל גם Myrath נתנו לנו טעימות אתניות ממש השנה, כך שקשה על ישראלים קשי עורף שכמותנו לקנות עם קצת מזרחנות מטאלית. אבל זהו רק הסיפתח המתעתע, כי ההמשך הוא הצלפה מטאלית מוחלטת. Upon An Epidemic Scheme כבר מציג לנו את מלאכת הריפים הכעוסה של השלישייה המידברית. זה לא רחוק בכלל מעולם ה-Death Metal הברוטאלי והמוכר לנו, ושוב עולים שמות שגלגלנו כבר כמה פעמים בארה"ב, כמו Hate Eternal או Immolation – אבל התוצאה היא אותה תוצאה, חובבי הז'אנר יתאהבו באלבום הזה, כי הוא פשוט אלבום טוב.

אז נכון – לא מדובר ביצירת מופת, והז'אנר הזה הינו חבוט ומרוט כבר 20 שנה בערך, אבל אחרי סדנת הפקרות מזעזעת כמו ה-Morbid Angel האחרון, לכולנו מגיע פיצוי הולם – ו-Psychogenocide הקצר והקולע בדיוק תפור למה שאנחנו מחפשים. השירים עצמם אינם קצרים כל כך – מדובר ביצירות של ארבע עד חמש דקות בממוצע, שנותנות מרווח יפה להמון עבודות סולואים והרמוניית גיטרות מרשימה. לי אישית תמיד נחמד לשמוע קצת מעט יותר מוסיקליות מאשר התחרעות חסרת מלודיה גם כאשר אפשר להוסיף קורטוב של טעם טוב איפה שצריך. זה מה שעשה את Entombed מאז ומעולם ללהקה מצוינת (באלבומיה הראשונים), ומה שמבדיל להקות כמו Aborted ו-Vital Remains משאר חברות הז'אנר הברוטאלי יותר.

All Eyes On Them הוא השיר הקליט ביותר באלבום, תיפוף בלאסט-ביטס מהיר וריפים שטוחנים בשר ועצמות – אבל הסיומת של השיר בהחלט מרימה אותו למדרגת איכות גבוהה. אשמח אם זה יהיה אחד מהבחירות הקבועות שלהם בסט. גם Imprint או The Amok Doctorine עושים את עבודתם. זה בגדול אלבום Death Metal כבד וברוטאלי, אבל לא בלתי אפשרי ומעמיס על האוזן כמו אלבומיהם של Cryptopsy או Nile בתחילת דרכה. הוא לא חוצה את אגם הדמים אל החוף של ה-Brutal Death Metal, היכן שלהקות Goregrind מתפלשות בכיף, אבל הוא כן שומר על רמה נגינתית גבוהה, חשיבה מוסיקלית מרשימה ושוב, לידים מצוינים. שירתו של James Khazaal היא בדיוק בין Karl Sanders לבין Steve Tucker מחובבי Morbid Angel המאוחרת (אם כי לא יותר מדי מאוחרת). עד כדי כך – שקימטתי את מצחי לרגע בשיר Shunq (To the despaired… king of darkness) כששמעתי את קולו – הייתי בטוח שמדובר בחיקוי מוצלח – עד שהבנתי שמדובר בהופעת אורח. השיר עצמו הוא כנראה שיר ה-Death Metal הכי טוב שנכתב בערבית. אחד השירים הטובים ביותר באלבום הוא השיר האחרון – שאחרי פתיח אלקטרוני קצרצר – מפציץ בעוצמה מטאלית רהוטה את החולי של הפוליטיקה בעולם הערבי ממנו הגיעה Nervecell – ועם כל ריף מנפצת העוצמה הזו את מגדל השן של האמיריות, לבנה אחר לבנה.

בגדול – מדובר בהמלצה חמה. יש כאלה שיגידו שהאלבום מעט גנרי, לא מושך מספיק לצד הברוטאלי או לצד הטכני – אבל הוא עדיין מהווה אלבום מעולה ודוגמית נהדרת של Death Metal מודרני שנעשה עם חן אישי בולט, מבלי להיגרר לניואנסים קיטשיים או שחיקת הגימיק הערבי עד תום. לולא Shunq או רצועת הפתיחה – אף אחד לא היה מנחש שמדובר בלהקה מדובאי, וזה היופי האמיתי שם. גם מילות האלבום אשר חופרות החוצה את התכנים שמישהו צריך לשים על השולחן בעולם הערבי, מוסיפים לאוטנטיות ולעוצמה, ואני אישית ממליץ לשמוע את האלבום עם המילים מול העיניים. לא רחוק מהגרון הניחר של Sepultura בשיאה – כך גם Nervecell מספקת טקסט מוסיקלי מחאתי וכעוס, שרק יצירת Death Metal אמיתי יכולה להכיל. סחטיין עליכום, Nervecell, סחטיין עליכום.